אגודת אזוב אורח חיים יט

ם היא לומר בשיטת הירושלמי דהך מ"ד התם דטעמא דרבי יוחנן כר' יוסי ס"ל אליבא דרבי יוסי נמי דאין הפקר יוצא מרשות בעלי' היינו מדרבנן כשיטת התוס' והר"א ממיץ הנ"ל אליבא דתלמודא דידן כנ"ל וא"ש

יג ועדיין אנו צריכין למודעי דלכאורה קשה א"כ במאי מיירי הירושלמי אם בהפקיר בפני שנים א"כ מ"ט דריש לקיש הא אפילו בלא הא דרבי יוסי נמי לא הוה הפקר מדרבנן לשיטת התוס' וא"כ עבר על ב"י מדרבנן ואסור לאחר הפסח ואי בהפקר בפני שלשה הא מסיק התם בנדרי' דף מ"ה דהיכי שהפקיר בפני שלשה מודה רבי יוסי דיוצא מרשות בעלי' לגמרי וא"כ מ"ט דרבי יוחנן הנה מהא לא תברא ושתי תשובות בדבר חדא דהרא"ש בנדרי' שם לחד פירושא כתב דלר"י באמת אין חילוק בין הפקיר בפני שנים או בפני שלשה לעולם אינו יוצא מרשו' בעלים וכו' ע"ש ותו דכבר הכריח בתשו' נב"י סי' י"ט דע"כ שיטת הירושלמי אליבא דרבי יוסי דאין הפקר יוצא מרשות בעלים אפי' הפקיר בפני שלשה ע"ש

יד ובזה מיושב ג"כ מה שדקדק עוד בספר המק"ח שם אהא דנקט הירושלמי הפקיר חמצו ולא אמר ביטל חמצו ולשיטת התוס' ניחא דסתם ביטל שלא בפני שלשה גבי חמץ נמי לא הוה הפקר מדרבנן וא"כ עבר אבל יראה מדרבנן **(הגה"ה ומה שהשיגו התוספת על פרש"י. בריש מכילתין שפי' בודקי' שלא יעבור בבל יראה משום דבבב"י מן התורה וקאמר דהא לפרש"י אין הביטול מטעם הפקר כלל ותו דאכתי למה הצריכו בדיקה וביעור תסגי בביטול בפני שלשה לכן הוצרכו לטעמא דדלמא אתי למיכל אבל לעולם בסתם ביטול שבהש"ס שאינו בפני שלשה לא מהני מדרבנן מדינא כמו בשאר הפקר דאין לומ' דגבי חמץ הקילו להעמידו על דין תורה מאיזה טעם יקילו בזה הא אדרבה החמירו בו רבנן שלא לסמוך על הביטול כלל אפי' בפני שלשה והצריכו בדיקה וביעור דוקא.)** ומודה בי' ריש לקי' דאסור בהנאה לאחה"פ משום דקעבר אב"י מדרבנן כמש"ל בשם הר"ן אהכי נקט הפקיר חמצו וכו' דהיינו כדין הפקר בפני שלשה דאין בו לתא דבל יראה כלל אפי' מדרבנן אלא משום גזירה דלא ליתי למיכל בהא פלג ריש לקיש ואמר דשרי בהנאה אחה"פ ורבי יוחנן אוסר אי משום דס"ל כרבי יוסי דמדרבנן אין הפקר יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר וא"כ עבר בב"י מדרבנן וכנ"ל או מאידך טעמא דחייש להערמה שלא הפקירו בלב שלם אלא כדי לזכות בו אחר הפסח ואית בי' לתא דב"י כנ"ל: טו אמנם הרא"ש פ' כל שעה סי' ד' הטור סי' תמ"ח פי' חשש הערמה שלא יפקירנו ויאמר הפקרתיו וכבר עמדנו למעלה דלמה נחוש להערמה בכאן טפי מבכל שאר האיסורין שכל אדם נאמן על שלו ולא חיישינן שמא ישקר בשביל הפסד ממונו ומה שתירצו ע"ז בתשוב' נ"ב סי' י"ח ובתורת השלמים סי' ו' דהיינו משום דחזינן דעכ"פ עבר אדרבנן שלא ביערו משום גזירה דאתי למיכל אינו עולה לדעת הרא"ש וטור סי' תמ"ח שלמדו מהירושלמי לדין מוצא חמץ בביתו אחר הפסח דאסור משום חשש הערמה אעפ"י שכבר ביטל ובדק כמצות חכמי' ומדברי בעל תורת השלמי' שם יראה שהרגיש בזה ורצה להכחידו תחת לשונו שכתב כיון שלא בדק היטב ולא ביער החמץ שצריך לבערו מתיקון חכמי' ע"ש ירצה בזה שגם בנידון הרא"ש וטור כיון שמצא אחר הפסח חמץ בביתו מסתמא לא בדק היטב כדינו ואמטו הכי חיישי' דלמא א וזה דוחק דמאין הרגלים לומר שלא בדק כדינו דאטו אם בדק נד לא יוכל אח"כ להמצא איזה חמץ באיזה סיבה כגון במקומו' שאין צריכין בדיקה מפני שאין רגילין להסתפק בו חמץ כמו אוצרות יין ושמן וחורי הבית העליוני' ותחתונים ורפת בקר ולולין שתולין באכילת בהמה ועוף ואפילו במקום שבדקו יתכן להמצא ע"י גרירת חולדה וכדומה ועל כולם מהי תיתי נאמר שעבר בזה על דברי חכמי' אולי משגה הי' ששכח או נאנס ולא בדק באיזה מקום והדרא קושיא לדוכתי' דאמאי, חשדינן לי' בכאן טפי מבכל שאר האיסורי' דקיימל"ן בי"ד סי' צ"ט כל האיסורי' שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולא חיישי' אולי ירבה במזיד ויאמר שוגג הי'

טז איברא דבי"ד סי' ק"י בדין תערובות דבר חשוב שנפל אחד מן התערובות לים קיימל"ן שאם הפילו הוא לים אפי' שוגג אסור דקנסי' שוגג אטו מזיד וכבר עמד הב"י שם סי' צ"ט ע"ו דמאי שנת מכל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר ותי' הט"ז שם דשאני התם דעכשיו כמו שהוא בשעה שבא לפנינו לשאול הוא בחזקת היתר שהרי יש בו ששים לבטלו אלא שהוא גילה לפנינו שמתחילה לא הי' בו ששים אלא שאח"כ ריבה עליו על כן הוא נאמן גם בזה שאומר שהי' שוגג בזה משא"כ בנפל לים דהתערובות שבא לפנינו הוא בחזקת איסור אלא שהוא בא להתיר עפ"י עדותו שהפיל אחד לים בשוגג אין אנו מאמינים לו להקל באיסור מבורר עפ"י עדותו וקנסו שוגג אטו מזיד בכל ענין אפילו בלא נודע התערובות כלל כי אם על פיו עכ"ד שם וע"ש בפמ"ג והכי נמי כן הוא כיון דסתם חמץ שעבר עליו הפסח אסור אלא שבא להתירו עפ"י עדותו שאומר שביטל ובדק כמצות חכמי' או שהי' שוגג לא מהימנינן לי' להתיר על פיו וחיישי' שמא הניחו במזיד כדי ליהנות בו אחר הפסח וטעמא דמילתא דלא דמי לכל ענייני האסורי' שכל אדם נאמן עליו משום שאסורים מצד עצמן אמטו הכי לא חשדינן לי' בהו משא"כ בדברים שאין אסורים מצד עצמן אלא משום קנס חכמי' שראו לקונסו בזה תו לא האמינהו בשום התנצלות שבא להתנצל לפנינו ולומר שהי' שוגג או סיבה אחרת דא"כ לעולם יאמר כן ולא מקיימא קנס חכמים דיאמר שהי' שוגג ואנוס או שביטל ובדק ומה הועילו בקנסן ע"ז על כן עשו חזוק לדבריהם ולא האמינהו וכה"ג אמרי' בשבת פרק כירה דף ל"ח משרבו משהין במזיד ואמרו שכוחין אנו חזר לקנוס אף השוכח ע"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מה' חו"מ דין ד' שאפילו היה שוגג או אנוס אסור כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה ממנו אחר הפסח עכ"ל ר"ל שיאמר אח"כ שוגג או אנוס הייתי לכן קנסוהו בכל ענין כנ"ל

יז אולם בתורת השלמים שם הקשה עוד דמאי שנא מדין פרוזבול שכל אדם נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד מטעם דודאי לא שביק היתרא ואכיל איסורא כדאי' בח"מ סי' ס"ז וכן גבי ריבית בי"ד סי' ק"ט והכי נמי נימא דסתמא בטלו דלא שביק היתרא דביטול ואכול אסורא דמאי אכפת לי' בביטול ומה שתי' דכיון שלא ביערו או לא בדק היטב חיישי' טפי כבר נתבאר דהרא"ש וטור ודאי איירי בביטל ובדק כדת ושאין הוכחה כלל מהחמץ שנמצא בביתו שלא בדק היטב ותו אפי' בלא בדק כלל מהי תיתי לחוש עוד ולומר שג"כ לא ביטל דלמה שבק היתרא דביטול לעבור אבל יראה חנם אין כסף ולא טורח בביטול זה ולפי דרכינו דלעיל הוה ניחא קצת כיון שלפעמים יארע שלא בטלו לאיזה סיבה או טעות וכדומה שראוי לקנסו כשהניח הקמץ בפסח ולא ביערו דעבר אבל יראה ואם נאמין לכל מי שיאמר שבטלו יתבטל קנסא דרבנן למאן דעבר אבל יראה לגמרי שלעולם יאמר שבטלו בלבו כדי להנצל מן הקנס אמטו הכי לא האמינהו בזה משא"כ בפרוזבול שאין שם קנס אלא דינא דרבנן וא"ש אבל אין זה מספיק בעיני

יח לכן יראה שדעת הרא"ש והטור הוא כדעת תשו' מ"ב סי' נ"ח דבכל מקום דאמרי' מבטלו בלבו היינו שמסיחו מלבו לגמרי ואין דעתו לזכות בו כלל לעולם אבל היכא דניחא לי' בקיומו ודעתי' עליו להנות בו אחר הפסח אין זה ביטול כלל ועוד דקניא לי' חצירו שלא מדעתו וכ"כ בתשו' נ"ב סי' י"ט ולימוד ערוך הוא בפי הר"ן בריש מכילתין שאם אינו מוציאו מלבו לגמרי אין זה ביטול א"כ א"ש דגם בביטול יש לחוש להערמה ולא שייך בזה הא דלא שביק היתרא כיון שצריך להוציאו מלבו לגמרי על דעת שלא לזכו' בו לעולם ואנו חוששין שהניחו במזיד כדי להנות בו אחר הפסח כמ"ש הרמב"ם אמטו הכי לא בטלו כלל כיון שאין הביטול מועיל בכה"ג שדעתי' עליו וגם אם בטלו אינו כולם לכן גם שאומר שבטלו בלב שלם שלא לזכות בו לעולם אין אנו מאמינים לו בזה וחיישי' להערמה כנ"ל שוב ראיתי באלי' רבה סי' תמ"ח סקי"ז בשם מהרי"ל וזה לשונו ואף שבטלו חיישי' להערמה שמא לא יבטלו מלבו עכ"ל וזה מסכים הולך למה שביארנו וא"כ בענין חשש הערמה דביטול קרובין דברי הרא"ש לדברי הרשב"א דלעיל והבן

יט וראיתי בתשו' נב"י סי' י"ח שכתב דאין כוונת הירושלמי לומר דחיישינן דלמא משקר עתה אלא אפי' אם יש עדים שבטלו נמי אסור והכוונה לומר שלא רצו חכמי' להתיר ע"י שכבר ביטל לפי שלפעמי' יערים לומר שבטלו אעפ"י שלא בטלו ולא רצו חכמים לתקן שלא יועיל הביטול כי אם עפ"י עדים כיון שבכל זה אין בו יציאת חובת ידי המכשול דהא אכתי צריך ביעור משום גזירה דלמא אתי למיכל למה ימציאו תיקון לעבריינים לכן הניחו הדבר כ מו שהוא שעד אחד נאמן באיסורין ואנו מאמינים לו שבטלו אלא שאין ה ביטול מועיל משום דלפעמים ימצא מי שיערים והטעם שגזרו בזה יותר מבכל התורה דלא חיישי' להערמה משום דכאן עשה עכ"פ שלא כהוגן במה שלא ביערו עכ"ד והנה מ"ש הטעם שחששו בכאן להערמה יותר יותר מבכל התורה משום דעבר אדרבנן שלא ביערו כבר כתבנו שאינו עולה לדעת הרא"ש והטור שסוברי' דאפילו בביטל ובדק כמצות חכמי' ואח"כ מצא חמץ בביתו נמי חיישי' להערמה אע"ג דלא עבר אמידי ובהכרח לומר מטעמא דאמרן לעיל תו במ"ש שלא רצו לתקן שלא יועיל הביטול כי אם עפ"י עדים כיון שעכ"פ לא ביערו ועבר אדרבנן לא רצו לעשות תיקון לעבריינים לפי"ז היכי שביטל ובדק כמצות חכמי' ואח"כ מצא חמץ בביתו אם יש עדים שבטלו מהני כיון דלא עבר אמידי יש לתקן שיועיל הביטול עפ"י עדים וכ"מ לכאורה מדברי הח"י סי' תמ"ח חולם לפי דרכינו דלעיל אפי' יש עדים שביטל ובדק נמי לא מהני כיון שסוף סוף מזה החמץ שנמצא עתה אין העדים יודעים מה טיבו ויש לחוש שהניח במתכוין והטמינו כדי להנות בו אחר הפסח שאז אין הביטול