אגודת אזוב אורח חיים יח

מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר דהשתא גבי חמץ נמי לא מהני מדין הפקר אלא דאתינן עלה מטעם ביטול דגלי דעתי' דלא ניחא לי' והלא מדרבנן לא סמכו על הביטול כיון שתלוי בלב חששו שמא לא יוציאו מלבו לגמרי וקעבר בב"י וכיון דעבר אדרבנן שגזרו משום לתא דבל יראה אסור בהנאה לאחר הפסח כמו בעבר ב"י מה"ת ורשב"ל ס"ל כר"מ דהפקר יוצא מרשו' בעלי' ותו לא אכפת לן בדברי' שבלב ואין כאן לתא דב"י אלא חשש דאתי למיכל אמטו הכי שרי בהנאה אחר הפסח אבל אידך מ"ד משום הערמה ס"ל דגבי הפקר נמי לרבי יוחנן כל שכיון להערמה ע"מ לזכות בו אחר הפסח לא הוה הפקר כדעת הרשב"א ותשו' פ"י הנ"ל וא"ש

ח נמצא למדין השתא לדעת הרשב"א בתשו' והר"ן דהך טעמא דהערמה הוא עצם הטעם שצריך ביעור מדרבנן ולא סני בביטול או הפקר דחיישינן שמא לא הפקירו בלב שלם אלא כדי לזכות בו אחה"פ דלא הוה הפקר וקעבר אב"י וכיון דעבר אדרבנן שחששו משום לתא דבל יראה אסור בהנאה לאחר הפסח כמו בעבר בל יראה מה"ת ועפי"ז לשון הר"ן דלעיל כראי מוצק דשפיר מייתי ראי' מדברי הירושלמי הוה לנדון דידי' בהפקיד חמצו אצל עכו"ם למאי דס"ל כדעת הגאונים שאינו עובר בל יראה מן התורה אלא מדרבנן דאפ"ה אסור בהנאה לאחר הפסח כדחזינן הכא גבי הפקיד חמצו דאסור בהנאה לאחר הפסח משום שלא ביערו ועבר אבל יראה מדרבנן שחששו להערמה שמא לא הפקיר בלב שלם אע"ג דמן התורה לא חיישינן להכי דהא אפי' בביטול בעלמא סגי כיון דמדרבנן עבר בב"י אסור בהנאה אחר הפסח ה"ה והוא הטעם בהפקיד חמצו אצל עכו"ם דעבר ב"י מדרבנן דאסור בהנאה לאחר הפסח כנ"ל ונמצינו למדין מדברי הר"ן ז"ל דכשביטל ובדק כמצות חכמים ואח"כ מצא חמץ בביתו דמותר אפי' באכילה כיון דלא עבר אמידי לכך כתב הכ"מ פ"א מה' חו"מ דין ד' בהדי' בשם הר"ן ע"ש

ט אמנם כל זה לשיטת רש"י והר"ן שפירשו חיוב הבדיקה משום לתא דבל יראה כדפרש"י בריש מכילתין בודקין שלא יעבור ב"י וכנ"ל בלשון הר"ן הנ"ל אולם למ"ש התוספות שם ורוב הפוסקים בטעם חיוב הבדיקה שהוא משום דלמא אתי למיכל בלבד מעתה לא יתכן לפרש חשש הערמה כפי' הרשב"א דלעיל דחיישינן שמא לא יפקיר בלב שלם אלא כדי לזכות בו אחר הפסח דא"כ כ"ש דלא סגי בביטול בעלמא מה"ט דהערמה ולמה הוצרכו לטעמא דאתי למיכל אלא ודאי ס"ל דלא חיישינן להכי וטעמא דהערמה הוא כפי' הרא"ש דחיישינן דלמא משקר ואומר שהפקיר אע"פ שלא הפקיר וטעמא דחשדינן ליה בהא משום דחזינן דעכ"פ עבר אדרבנן שלא ביערו תו אין מאמינים לו בכל דבריו כמו שפירשו האחרונים ז"ל אבל היכי דלא עבר אמידי פשיטא דאין לחוש דמשקר דמהי תיתי הלא כל אדם נאמן על שלו באיסור והיתר משו"ה לא שייך חששא זו כלל בעיקר תקנת הבדיקה אמטו הכי הוצרכו לפרש משום דאתי למיכל בלחוד כנ"ל. ועפ"ז צריך לפרש דרבי יוחנן קיבל תשובת ריש לקיש שהשיב לו שאין לקנסו בשביל שעבר אדרבנן ולא ביערו כיון שחיוב הביעור אינו משום לתא דבל יראה אלא משום דלמא אתי למיכל דכן הוא גם לרבי יוחנן ואהכי מסיק דטעמא דרבי יוחנן משום הערמה כנ"ל וא"כ לדעת בעל העיטור דס"ל דלענין הנאה אין חשש הערמה כמ"ש הב"י בטעמו דבשביל הנאה מועטת לא יערים לעבור על דברי חכמים גם כשביטל ולא ביער נמי שרי בהנאה אחה"פ דהא משום הערמה ליכא גבי הנאה ומשום דעבר אדרבנן ולא ביער נמי אין לחוש כיון שאינו משום לתא דבל יראה אלא משום דלמא אתי למיכל וכמו שהשיב ריש לקיש לר' יוחנן כנ"ל וא"כ לכאורה אצטמדו דברי הג"ש בתשובה הנ"ל ע"פ שיטת התוס' ורוה"פ ואין טענה עליו מדברי הר"ן הנ"ל דאזיל לטעמי' וכנ"ל

י אולם כשתמצי לומר יתכן שגם לפי' התוס' ושארי פוסקים שהניחו בטעם חיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל עולה יפה פי' הרשב"א דלעיל בהירושלמי דחשש הערמה הוא זה דחיישי' שמא לא יפקיר בלב שלם אלא כדי לזכות בו אחר הפסח והוא הדין וכ"ש דלא סגי בביטול מה"ט ומה שהוצרכו התוס' ליתן טעם לחיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל שתי תשובות בדבר חדא דעד כאן לא חייש הירושלמי להערמה אלא התם דחזינן שעבר אדרבנן ולא ביערו דסופו מוכיח על תחילתו שהיה כוונתו בהפקירו על מנת לחזור ולזכות בו שעל כן הניחו ולא ביערו ורגלים לדבר שכיון להערמה אבל זולת זה אין לחוש להערמה וע"כ בעיקר חיוב הבדיקה הוצרכו לטעמא דאתי למיכל זאת שנית דודאי לדידן דקיי"ל כרבי שמעון דחמץ לאחר זמנו שרי בהנאה כשלא עבר עלי' בב"י שייך חשש הערמה שלא יפקיר בלב שלם כדי לזכות בו אחר הפסח אבל לרבי יהודה דחמץ לאחר זמנו אסור בהנאה אפי' חמצו של א"י אין מקום לחשש הערמה ואת דמאי ירויח בערמתו אם ירצה לזכות בו אחר הפסח כיון שגם אחר הפסח הוא אסור בהנאה מן התורה כמו בתוך הפסח וא"כ אם נאמר שטעם חיוב הבדיקה הוא משום הערמה אכתי תקשי לר"י למה לי בדיקה הלא סגי בביטול והא רב כר' יהודה ס"ל דאחר זמנו אסור בהנאה מן התורה אפי' חמצו של א"י כדאיתא בפרק כל שעה דף כ"ט ע"ב ואיהו אמר בפ"ק דף ו' הבודק צריך שיבטל אלמא דלא סגי בביטול לחוד ועוד תנן בדף י' ע"ב רבי יהודה אומר בודקין אור לי"ד וכו' ובפ' אלו עוברין תנן ההולך לאכול סעודת אירוסי' וכו' אם יכול וכו' יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו וכו' ומוקמינן לה התם אפילו כר' יהודה אלמא דגם לרבי יהודה לא סגי בביטול לחוד אלא במקום מצוה אע"ג דלא שייך טעמא דהערמה ותו לרבי שמעון נמי אחר שלפי האמת אסר החמץ בהנאה אחר הפסח אפי' ביטל או הפקיר מחששא זו דהערמה תו לא הי' צריך בדיקה וביעור משום האי טעמא דהערמה דהא השתא שאסור בהנאה אחר הפסח ליכא למיחש עוד להערמה אמטו הכי הוצרכו לפרש בטעם הבדיקה וביעור משום דלמא אתי למיכל אבל מעיקרא דדינא למאי דקיי"ל כר' שמעון דחמץ לאחר ומנו שרי בהנאה ודאי לא סגי בביטול והפקר מדרבנן משום הך טעמא דהערמה גופי' וא"כ כשביטל או הפקיר ולא ביער דאיכא חששא דהערמה שהוא משום לתא דבל יראה אסור בהנאה לאחר הפסח כמו בעובר בל יראה מן התורה כמו שהוכיח הר"ן ז"ל מהש"ס לפי שיטת הגאונים ז"ל וכנ"ל ובזה נתיישבו כל קושי' בעל המק"ח שנתקשה בלשון הירושלמי הזה ע"ש

יא ועדיין אנו צריכין למודעי בקושי' בעל המק"ח דלעיל שנתקשה בירושלמי אהך מ"ד דטעמא דרבי יוחנן כרבי יוסי בנדרי' דאין הפקר יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר וכיון שכן לא יועיל ביטול חמץ לר' יוסי דהא ביטול מטעם הפקר הוא וכיון דלרבי יוסי אין הפקר מועיל כ"ש ביטול ובס"פ אלו עוברין תנן מבטלו בלבו ומוקי לה ר' יוחנן גופי' התם כרבי יוסי אלמא דלרבי יוסי מהני ביטול חמץ ובהכרח לומר כמ"ש הר"ן ז"ל דשאני חמץ דלא בעינן הפקר גמור כיון דבל"ז אינו ברשותו של אדם דהא אסור בהנאה ולאו דידי' היא אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב בבל יראה לכן בגלוי דעתא דלא ניחא לי' דליקו ברשותי' סגי דאו לא עשאו הכ' כאלו הוא ברשותו מש"ה סגי אפי' בביטול בעלמא וא"כ כ"ש דמהני הפקר לרבי יוסי גבי חמץ והיכי קאמר דטעמא דרבי יוחנן כרבי יוסי דאפי' גבי חמץ לא תהני הפקר עכ"ד **(הגה"ה ואם נאמר דהך מ"ד בירושלמי סובר כדעת רש"י והרמב"ם. דהשבתה האמורה בתורה היינו ביטול כמו שתרגם אונקלס תשביתו תבטלו אינו מטעם הפקר כלל אלא מנוה"כ וענין הביטול הוא כמ"ש הרמב"ם שישום אותו כעפר ויחשוב בלבו שכל החמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכ"ה בפרשי דף ד' והוסיף עוד שיאמר כל חמירא וכו' הוה א"ש דביטול מהני אפי' לרבי יוסי אבל לא לשון הפקר כיון שאינו יוצא מרשותו וגם לא עשאו כעפר כנ"ל:)** וכל מה שישבנו למעלה בהג"ה בזה גם מה שיישב בעל ספר המק"ח שם הוא הכל עפ"י שיטת הר"ן הנ"ל אבל מה יענה בלשון התוס' פ"ק דף ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא וכו' אחר שהשיגו לשם אפרש"י ז"ל ופירשו דהביטול הוא מטעם הפקר דאחר שבטלו יצא מרשותו וקרינן בי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרי' חזרו וכתבו ע"ז והא דאמרינן בנדרים הפקר בפני שלשה מדאורייתא אין צריך עכ"ל מבואר מלשונם בזה דאם מן התורה הי' צריך להפקיר בפני שלשה ה"ה בחמץ נמי הי' צריך לבטל בפני שלשה ולית להו סברת הר"ן דלעיל דחמץ שאני א"כ תקשי להו קושי' הר"ן בריש מכילתין שהקשה שם מהא דרבי יוסי דס"ל הפקר כמתנה שאינו יוצא מרשות בעלי' עד שיזכה בו אחר האיך יועיל הביטול מן התורה מדין הפקר הא אינו יוצא מרשותו והו"ל דידי' לענין בל יראה

יב לכן יראה דהתוס' לטעמייהו אזלי בנדרי' שם בשם ר"י כתבו לרבי יוסי נמי הא דאין הפקר יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן וכ"כ הרא"ש שם בסוף הסוגי' בשם הר"א מתיף דטעמא דרבי יוסי אליבא דרבי יוחנן הוא נמי כדרבא דלכך אינו יוצא מרשות בעלי' עד שיזכה בו אחר משום גזירה אטו מתנת בית חורין וא"ש דמן התורה בביטול בעלמא סגי מטעם הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה דמה"ת לא בעינן דאתי לרשות זוכה ואע"ג דאמר התם דבמקום דאיכא חשש הערמה לא חשיב הפקר מדין תורה הכא לא שייך חשש הערמה מטעמא דאמרן לעיל דכל עוד שלא עבר אדרבנן לא חיישינן להערמה וכ"ש אם נאמר דרבי יוסי כרבי יהודה ס"ל דאחר הפסח אסור בהנאה דלא שייך הערמה כלל וכנ"ל ובזה מיושב ג"כ דברי הירושלמי דלעיל אליבא דמ"ד דרבי יוחנן לא חייש להערמה אלא טעמא דרבי יוחנן כדר' יוסי דאין הפקר יוצא מרשות בעלי' עד שיזכה בו אחר ר"ל מדרבנן משום גזירה דמתנת בית חורין וכיון דמדרבנן לא הוה הפקר וקעבר בבל יראה אמטו הכי אסור בהנאה לאחר הפסח כמ"ש הר"ן לשיטת הגאונים הנ"ל אבל מדאורייתא מודה רבי יוסי דהפקר יוצא מרשות בעלי' אפילו קודם שיזכה בו אחר ומש"ה מהני ביטול וח"ש מעתה גם להר"ן בריש מכילתין שהקשה מההיא דרב' יוסי אדין ביטול לטעמי' אזיל שפי' בסוגי' דנדרים שם דלרבי יוסי אין הפקר יוצא מרשות בעלי' מדין תורה ע"ש מ"מ לא נפלאת ורחוקה