אגודת אזוב אורח חיים יז

וביער אלא שעפ"י תקרה חזר ומצאו אחה"פ למה נקט כלל הא דהפקיר חמצו הו"ל למתני מצא חמץ בביתו אחה"פ ומסתמא עשה מתחילה כמצות חכמי' בביעור וביטול כדת אבל השתא דקתני הפקיר חמצו לחוד אחר הפסח מהו ולא נזכר מביעור ובדיקה כלל גם לא הזכיר שמצאו אחה"פ אדרבה סתמו כפירושו שלא ביערו כלל ולא הוצרך למציאה בזה ועוד מוכח מהא דאיתא התם אמר לי' רבי יוחנן אי אתה מודה באחר שש שהוא אסור וכו' כמו שיתבאר בסמוך באות ה' דאיירי בלא ביער וא"כ חוזר וניער קושי' הנב"י הנ"ל ומה שתי' בתשו' נב"י על קושייתו הנ"ל יפה השיגו מר כדלעיל בשגם בל"ו דבריו דחוקים ביותר לכן איני נזקק ליישבו גם שהי' אפשרי קצת אולם בעיקר קושי' הנב"י לע"ד מעיקרא ליתא דלא דמי כלל לנדון הר"ן ז"ל בהפקיד חמצו אצל עכו"ם דאסור בהנאה לאחה"פ דהתם משום לתא דבל יראה נגעו בי' רבנן שהם אמרו בחמץ שהפקיד אצל א"י דהו"ל כאלו עומד החמץ בביתו וקעבר עלי' בבל יראה מדרבנן כמו שביאר המ"א ססי' תע"ז דבריו וכן יראה להדי' מלשון הר"ן פ' כל שעה דף כ"ח דגבי הפקיד חמצו אצל א"י קעבר עלי' בב"י מדרבנן כמו שיבא בסמוך לכן כמו שקנסו לאסור בהנאה אחר הפסח כשעבר אבל יראה מה"ת ה"נ קנסו כשעבר אב"י מדרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון משא"כ בהפקר וביטול דלא שייך בי' בל יראה כלל אפי' מדרבנן ולא הצריכו ביעור אלא משום דלא ליתא למיכל ולא משום לתא דבל יראה לא שייך בזה קנסא דרבנן כלל דאטו בחמצו של א"י בבית ישראל שצריך מחיצה עשרה טפחים לפניו שלא יבא לאכלו אם עבר ולא עשה מחיצה עשרה טפחים יאסור בהנאה לאחה"פ וה"נ כן הוא מש"ה הוצרך הירושלמי לטעמא דהערמה וריש לקיש דלא חייש להערמה ס"ל דמותר בהנאה לאחה"פ כנ"ל פשוט (ועד בשחק נאמן עלי שאחר שקיימתי זאת מסברא דנפשאי בהשקפה ראשונה בהיותי קורא באגרת התשובה של מעכ"ת אח"כ מצאתי סברא זו בתשו' נב"י סי' י"ט והתימה על הרב ז"ל שא"כ אין מקום לקושייתו הנ"ל בסי' י"ח גם לפי מה שפירש הירושלמי שם לדעת הרמב"ם כפי' מעכ"ת דאיירי שעשה כמצות חכמי' וכו' ג"כ אין מקום לקושייתו הנ"ל בסי' י"ח ומעכ"ת ראה ראי' אחת ולא שתים

ג ועדיין אנו צריכין למודעי שהר"ן ז"ל פ' כל שעה דף כ"ח אמתניתין דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור כתב ע"ז דקנסי' לי' משום שעבר הבל יראה אי מדאורייתא כגון שהשההו בביתו אי מדרבנן כגון שהפקידו אצל עכו"ם וכו' אסור וכך אמרו בירושלמי הפקיר חמצו לאחר הפסח אסור עכ"ל ולכאורה הוא תמוה במה שהבי' ראי' מהירושלמי הזה לדין הפקיד חמצו אצל א"י דאסור משום דקעבר אבל יראה מדרבנן ולא קרב זה אל זה דהא בירושלמי מפרש טעמא משום הערמה ולא משום דקעבר אדרבנן ונהי דליכא תיובתא מהירושלמי לדבריו מטעמא דאמר (ומה שצריך ביעור מדרבנן אינו משום לתא דבל יראה אלא משום דלמא אתי למיכל משא"כ בהפקיד חמצו אצל א"י דקעבר ב"י מדרבנן וכנ"ל) אכתי מה סייעתא איכא מהתם ומה שפי' המ"א ססי' תמ"ז דגבי הפקיד חמצו אצל א"י נמי שייך הערמה שיאמר שקיבל זה אחריות אעפ"י שלא קיבל כבר כתב מר דזה אינו עולה לדעת הפר"ח ותשו' שאגת ארי' סי' פ"ג שמפרשי' בדין הפקיד חמצו אצל א"י דאפי' לא קיבל העכו"ם אחריות נמי לא קעבר בל יראה מן התורה דעת הגאונים והר"ן ז"ל ע"ש ותו אם איתא דגבי הפקיד חמצו אצל א"י אינו אסור לאחה"פ אלא מטעם הערמה א"כ לריש לקיש שם בירושלמי דלא חייש להערמה שרי לאחה"פ והלא כבר הוכיח הר"ן פ"ק דפסחים דף ה' ממתניתין וברייתא דהפקיד חמצו אצל א"י אסור בהנאה ותקשי לריש לקיש מהך מתניתין וברייתא כמו שהקשה מר ותו דמלשון הר"ן משמע להדי' דלאו מטעם הערמה אתי עלה אלא משום דקעבר בב"י מדרבנן והאיך מייתי עלה מהירושלמי דתלי טעמא התם משום הערמה ובפלוגתא דאמוראי

ד וכדי להבין דעת הר"ן ז"ל צריכין אנו להציע תחילה סוגי' הירושלמי וזהו הפקיד חמצו בי"ד לאחר הפסח מאי רבי יוחנן אמר אסור ריש לקיש אמר מותר אמר לי' רבי יוחנן לריש לקיש אי אתה מודה באחר שש שהוא אסור אמ"ל תמן איסורו גרם לו הא מאי אית לך למימר אמר לי' רבי יוסי לר' פנחס נהיר אתה כד הוינן אמרין אתי דבי יוחנן כר' יוסי ורבי שמעון בן לקיש כר"מ (פי' הרשב"א בתשו' סי' ע' דהיינו כר' יוסי בנדרים דף מ"ג דאמר אין הפקר יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר) אינו כן אלא רבי יוחנן חייש להערמה ר"ש ב"ל לא חייש להערמה מה נפק מביניהון נפלה עליו מפולת מאן דאמר הערמה לית כאן הערמה והוא מותר ומ"ד משום זכי' לית כאן זכי' ואסור עכ"ל

ה והנה בהא דהשיב ר' יוחנן לריש לקיש אי אתה מודה באחר שש שהוא אסור פי' בתשו' נב"י שם סי' י"ט דר"ל אי אתה מודה דאפי' הפקיר אסור להשהותו אחר שש דעד כאן לא פליגי אלא באחר הפסח אבל בזמן איסורו אסור להשהותו וכיון שכן יאסו' לאחה"פ משום שעבר אדרבנן ולא ביערו (ומזה מוכח להדי' דהירושלמי איירי בלא ביערו כמש"ל) ע"ז השיב ריש לקיש תמן איסורו גרם לו רצונו לומר מה שאסור להשהותו הוא משום שאסור באכילה והנאה ואיכא למיחש דלמא אתי למיכל הא עתה אחר הפסח שמותר באכילה מאי אית לך למימר עכ"ד ובענין חשש הערמה יראה מדברי הרשב"א בתשו' שם דהחשש הוא שלא יפקיר לגמרי בלב שלם אלא יכוין בלבו כדי לחזור ולזכו' בו אחר הפסח דכה"ג לא הוה הפקר כיון שאינו מפקירו בלב שלם (ודלא כהגהות אשירי פ' כל שעה סי' ד' ע"ש) וכ"כ בתשו' פני יהושע סי' י"ד להדי' דכל שאינו מוציאו מלבו לגמרי לא הוה הפקר גמור ע"ש והנה הך טעמא סגי נמי בעיקר דין הביעור שהצריכו חכמי' ולא סגי בביטול משום דאיכא למיחש שלא יבטלו בלב שלם דהא ביטול היינו הפקר ומצאתי להר"ן בריש מכילתין דנסיב טעמא דבדיקה וביעור באמת משום הכי שכתב משום שהביטול תלוי במחשבה ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמי' להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכו בדיקה וביעור או מפני שחששו שאם ישהנו בביתו יבא לאכלו עכ"ל

ו מעתה לא רחוקה ולא נפלאת היא לומר דרבי יוחנן וריש לקיש פליגי נמי בהני תרי טעמי שהניח הר"ן ז"ל על חובת הבדיקה וביעור חמץ דרבי יוחנן ס"ל נמי כטעמא קמא דהר"ן דלכך לא סגי בביטול או הפקר לחוד דחיישינן להערמה שמא לא יבטל או יפקיר בלב שלם רק ע"מ לזכות בו אחר הפסח ונמצא עכשיו מה שהצריכו חכמי' ביעור הוא משום לתא דבל יראה שאם אינו מבטל או מפקיר בלב שלם עובר בל יראה אלא דמה"ת לא חיישינן לזה אבל מדרבנן חיישי' וכיון דמשום לתא דבל יראה הוא כשעבר ולא בערו עבר בב"י מדרבנן ואסור בהנאה אחר הפסח כמו בעבר בל יראה מה"ת דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא כנ"ל וזהו שהשיב ר' יוחנן אדרשב"ל אי אתה מודה שאחר שש צריך ביעור מדרבנן משום לתא דבל יראה שמא לא הפקירו בלב שלם וכיון שכן יאסור בהנאה לאחה"פ כמו בעבר ב"י מה"ת והשיב לו רשב"ל תמן איסורו גרם לו מה שצריך בעור אינו משום לתא דב"י כמו שאתה סובר אלא משום דלמא אתי למיכל הא מאי אית לך למימר ר"ל אחר הפסח למה יאסור הא אין כאן לתא דב"י כלל אפי' מדרבנן כנ"ל

ז או יאמר בשום לב עוד מאי נקט הירושלמי הפקיר חמצו ולא ביטל חמצו וכבר עמד ע"ז בספר המק"ח ע"ש לכן יראה דודאי גם ריש לקיש אית לי' טעמא קמא דהר"ן דלא סגי בביטול לחוד כיון שהוא במחשבה לבד יש לחוש אולי לא יוציאו מלבו לגמרי ע"כ החמירו חכמי' להצריך בדיקה וביעור ולכן כשביטל ולא ביער דעבר אדרבנן שחשש' שמא לא יוציאו מלבו לגמרי וקעבר בבל יראה אסור לאחר הפסח כמו בעבר ב"י מה"ת אבל בהפקירו בפיו ממש כדין הפקר בהא פליגי דרבי יוחנן ס"ל דגם בזה איכא למיחש להערמה שמא לא הפקירו בלב שלם אלא כדי לזכות בו אחר הפסח ונמצא שאין הפקירו כלום וקעבר בב"י וכיון דעבר אדרבנן שהוא משום לתא דבל יראה אסור בהנאה לאחה"פ וריש לקיש ס"ל דדוקא בביטול לחוד יש לחוש להערמה אבל לא בהפקר אי משום דכיון שהפקירו להדי' בהפקר גמור ודאי לבו שלם בדבר אי משום דס"ל כדעת הגהות אשירי פ' כ"ש סי' ד' דאפי' הי' בלבו בעת ההפקר לזכות בו אחר הפסח נמי שרי וכ"כ בתשו' נב"י סי' י"ט לחלק בין ביטול להפקר דדוקא בביטול שאינו לשון הפקר כמ"ש הר"ן הוא שיש לחוש לדברי' שבלב אבל בהפקר גמור דברי' שבלב אינן דברי' ע"ש וא"כ נהי דאכתי צריך ביעור מדרבנן משום דלמא אתי למיכל מ"מ כיון דאין בלתא דבל יראה לא קנסי' לי' לאסור בהנאה אחר הפסח וכנ"ל ואמטו הכי נקט הפקיר חמצו ולא ביטל חמצו וא"ש

הגה"ה ועפי"ז יתכן ליישב ג"כ מה שהקשה עוד בספר המק"ח למ"ד טעמא דרבי יוחנן כרבי יוסי בנדרים דאין הפקר יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר קשה א"כ לא יועיל ביטול חמץ לרבי יוסי דהא ביטול הוא מטעם הפקר וכיון דלרבי יוסי אפי' הפקר לא מהני כ"ש ביטול ובפ' אלו עוברי' דף מ"ט תנן מבטלו בלבו ומוקי לה רבי יוחנן גופי' התם כרבי יוסי אלמא דלרבי יוסי נמי מהני ביטול ובהכרח לומר מטעם שכתב הר"ן בריש מכילתין דחמץ שאני דלא בעינן בי' הפקר ממש הואיל ובל"ז אינו ברשותו ש"א אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור בבל יראה לכן בגלוי דעתא בעלמא דלא ניחא לי' בגווי' דליקו ברשותי' סגי ומש"ה סגי אפילו בביטול בעלמא וכ"ש בהפקר גמור דאין לך גלוי דעת גדול מזה והיכי קאמר דלרבי יוסי גבי חמץ נמי לא מהני הפקר עכ"ד אולם עפ"י המאור א"ש דנהי דמדאורייתא מהני ביטול חמץ אפילו לרבי יוסי מטעם דברי הר"ן הנ"ל מ"מ מדרבנן מיהת לא מהני כמ"ש הר"ן בטעמו דכיון שהביטול הוא בלב חששו שמא לא יוציאו מלבו לגמרי אלא דבהפקר גמור להך מ"ד דלא חייש להערמה ליכא למיחש לזה דכיון דהפקירו בפיו כדין ההפקר אפי' כיון לזכות בו אחר הפסח דברי' שבלב אינן דברי' וכנ"ל בתשו' נב"י להדי' אולם לרבי יוסי דאין הפקר יוצא