אגודת אזוב אורח חיים טז

בחולין שם שסובר טעם כעיקר דאורייתא לאיסורא ולא למלקות משום דאין מזהירין מדין ק"ו יעוי"ש וכן הכריע הפר"ח רסי' תמ"ב אכתי אין זה מעלה ארוכה לנ"ד דכיון שאסור מן התורה אסור להשהותו ג"כ מה"ת לכ"ע ולא דמי לכותח הבבלי דאין בו טעם חמץ דבעלמא כה"ג שרי מן התורה לבד גבי חמץ אתרבי לאסור אכילה ולא לב"י משא"כ טעם כעיקר שבכל האיסורים דעלמא אסור מה"ת א"כ בחמץ נמי חשוב חמץ גמור מה"ת משום דנהפך ההיתר לאיסור ועובר נמי בל יראה דלא גרע מחצי שיעור שצריך ביטול לכ"ע כמ"ש המ"א סי' תמ"ב ס"ק י"ב יעוי"ש מ"מ כיון דרש"י ז"ל לאו יחיד הוא בשיטתו זאת שגם הרמב"ן והרשב"א והר"ן קיימי בשיטתו אע"ג דלא קיימא לן כוותייהו יש לנו לעשותן סניף בנ"ד שהוא שעת הדחק

אולם בתשו' פ"י סי' י"ג כתב שבתשובה אחרת ביאר דמשקה היוצא מחמץ אין בו אלא איסור דרבנן דהוה שלא כדרך הנאתו וסמך ע"ו להתיר במשקה יי"ש שעבר עליו הפסח יעוי"ש ואף שרבו החולקי' ע"ו ה"ה מוהר"מ מטיקטין ומ"ב והח"צ והח"י הא אי' בפ"ק דנדה דבדרבנן סמכי' בשעת הדחק אפילו איחיד במקום רבים היכי דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רמ"ב בכללי הוראה א"כ בנד"ז שהוא דרבנן ושעת הדחק יש לסמוך על תשוב' פ"י הנ"ל דהא לא אתמר הלכתא דלא כוותי' בהדי' וכ"מ בס' באר יעקב שכתב ג"כ שיש לסמוך על יש מן האחרוני' המתירי' בי"ש אפילו הוא בעין ואעפ"י שהוא בעצמו השיג על זה יעוי"ש וכ"ש בנ"ד שיש לנו סניף גם עפ"י שיטת רש"י והרמב"ן והרשב"א והר"ן הנ"ל אע"ג דאתמר הלכתא בי"ד סי' צ"ח דלא כוותייהו מ"מ הלא הם מגדולי המורים הראשוני' ואולי גם הש"ע בי"ד שם לא הכריע בנ"ד כנגדם אלא דוקא באיסור תורה או אפילו באיסור דרבנן ושלא בשעת הדחק משום דרבים פליגי עלייהו והלכה כרבי' אבל במילי דרבנן ובשעת הדחק בנ"ד שהדין נותן לסמוך אפילו על היחיד במקום רבי' למה לא נסמוך על ארבעה עמודי הוראה הנ"ל הלא התורה חסה על ממונן של ישראל ואפי' על קטן נגד הגדול סומכי' בכה"ג כמו שהעלה הש"ך בכללי הוראה שם וראי' לדבריו מהא דאיתא בחולין מ"ט ב' דאמ"ל רב פפא לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממון של ישראל משמע הא אם הי' איסורא דרבנן הי' סומך להתיר על דברי רב ששת אפי' כנגד רב שהי' גדול מר"ש בחכמה ובמנין וגם הלכתא כוותי' באיסור' משום שהי' הפסד מרובה והתורה חסה על ממונן של ישראל וכדעת הש"ך שם בזה ודלא כהב"ח **(ובחדושי ישבתי בזה קו' התוס' סנהדרין ל"ג ד"ה מה שעשה עשוי וכו' שהקשו לפום מאי דס"ד דלא איירי בעירבן עם פירותיו א"כ גבי טיהר את הטמא האיך שייך מה שעשה עשוי ותי' דמ"מ ס"ד דאיירי בעירבן הבעלי' ברוב דמה שעשה עשוי דבטלי ברובא ומשלם מביתו אם ערבן במועט וחזרו והקשו הא ר"מ קניס שוגג אטו מזיד כו' ע"ש. ולדרכינו יתכן דהא בל"ז מוקי לה בש"ס שטעה בשיקול הדעת דהיינו דפליגי תרי תנאי ולא אתמר הלכתא כמאן ועבד הדיין כחד מינייהו וסוגי' דעלמא כאידך פרש"י שרוב הדייני' נראה להם דברי השני דהו"ל כרבי' במקום יחיד וכמ"ש הש"ך בח"מ שם וא"כ יתכן דאיירי במידי דרבנן ובשעת הדחק כההיא דפ"ק דנדה דף ו' הנ"ל שפי' התוס' שם דאיירי שאחר הוראתו שטיהר את הטמא עשו ע"ז טהרות הרבה דהשתא אעפ"י שטעה מעיקרא מפני שאז לא הי' שעה"ד מ"מ השתא דאפיש בטהרות והוא שעה"ד קם דינא וטהור הוא אפי' בלי תערובו' כדאיתא התם ואי לא אפיש בטהרות דליכא הפ"מ או באיסור תורה הדר דינא ומשלם מביתו (ועוד ישבתי שם בע"א) ואכ"מ:)** זולת זה לפי מ"ש מר שאיש עני הוא זה וחייו תלויין בזה ממש אפילו בלי שום צד היתר אפשר שאינו מחוייב אדם להפסיד כל ממונו בשביל קנסא דרבנן דדוקא בל"ת מן התורה שמחוייב האדם ליתן כל ממונו ולא יעבור אבל איסור דרבנן לא עדיף מעשה דאורייתא לענין אא דהלא מצינו אדרבה דלא העמידו חכמי' דבריהם במקום פסידא כלל בכמה כתי' בא"ח סי' רס"ו וש"א סעי' ל"ג אא ש"ז סעיף י"ט וסי' ש"ח סעיף ל"ז וסי' של"ד ס"ב וסכ"ו ואף כי בצוק העתי' אא שבני אדם רצין אחר פרנסתן ואין וגיעין בעו"ה מסתברא דכולי האי לא א רש"י הגם שיש לחלק ולומר דשאני הכא דעיקר גזירת חכמים הי' על הממון בעיה מ"מ ודאי דיש לסמוך בזה גם על דבר היחיד וכ"ש בנ"ד שיש לנו סמוכות הרבה עפ"י שיט' רש"י וסייעתו ותשו' פ"י בטיל וספיקא נמי דלמא עביד לקיוהא רלעל שיש להקל לגבי דידי' אלא מיהו ובי אחריני דלית להו פסידא שלא יכשלו כה יראה להורות שיערב ברוב יי"ש של היתר דארווח לן בזה עוד לצרף גם דעת רבינו יונה שהבי' הרא"ש פ' כל שעה ה שמתיר לערב חמץ שעבר עליו הפסח אפילו לכתחילה והרמב"ם ז"ל פט"ו וה מ"א הביאו ב"י בי"ד סי' צ"ט שמתיר בכל איסורי דרבנן לערב לכתחילה ויערבו אב רעה למכור לנכרי' ולא לישראל דהשתא העל שיאור הנכרי וימכרנו לישראל או אפ' הם הוא עצמו לא יזהר בזה כל כך תלוכור לישראל לית לו בה דהא אין בי"ד סי' צ"ט בכל מבטל איסור לכתחילה שרי בדיעבד למי שלא נתבטל בשבילו (ובזה מיושב קו' התוס' סנהדרין הנ"ל שהקשו מדר"מ דקניס שוגג ע"ש)

אולם מעכ"ת יראה לקנסו כפי מה שיוכל שאת כדי לקיים קנסא דר"ש בסך חשוב קצת שישפוך לנהר בפרהסי' בכדי שיתקדש שם שמים וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד ועל מה שלא שמע לקול מורה לטוב ועבר ב"י בודון יסדר לו תשובה כפי מה דאי' בא"ח ססי' של"ד בהגה"ה וביו"ד סי' קפ"ה ויעשה גדר לעצמו בלהבא שיקדים לבא לפני המ"צ ביום שלפני עה"פ למכור חמצו וילמדו ענין הביטול ושב ורפא לו ועם כל זה אינני תוקע עצמי לדבר הלכה למעשה בנדון זה עד דמכניף לי' מר בי עשרה לומדים שיסכימו עמנו להתיר כי היכי דלימטי שיבא מכשורא

ובמאי דשדר לן מר חורפי' מה שפלפל בחכמה מענין לענין באותו ענין ואעפ"י שאינו ענין לנדון זה תנהו ענין לנדון אחר גם ע"ו נתתי לבי ואשיבה חורפי' דבר כאשר עם לבבי בעזה"י אשר יאמר כי הוא זה

א בתשו' גבעת שאול סי' ל"ה על אחד ששכח למכור חמצו שהי' מונח בבית א"י ונזכר בתוך הפסח ובא לשאול אחר הפסח וסמך הרב ז"ל להתירו עפ"י דברי בה"ע שהבי' הטור סי' תמ"ח שמתיר חמץ הנמצא אחה"פ בהנאה היכי שכבר בטלו קודם זמן איסורו דלא עבר עלי' בל יראה וצירף לזה דעת הר"ן פ"ק דפסחים דף ו' שהסכים לשיטת הגאונים הסוברי' דחמצו של ישראל המופקד אצל א"י אינו עובר עליו בבל יראה מן התורה והא דאיתא בפ' כל שעה דאחר הפסח אסור בהנאה אינו אלא משום דעבר אדרבנן עכ"ד

וע"ז השיג מעכ"ת דאדרבה מדברי הר"ן הנ"ל ראי' לסתור דהלא בתשו' נ"ב סי' י"ח הקשה על דברי הר"ן מהירושלמי שהבי' הרא"ש פ' כל שעה סי' ד' בהפקיר חמצו פליגי רבי יוחנן וריש לקיש דר"י אסר לאחה"פ ומפרש התם טעמי' דר"י דאסור משום דחייש להערמה דשמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו ולדברי הר"ן הנ"ל למה לי טעמא דהערמה כלל תיפוק לי' משום דעבר אדרבנן שצריך ביעור ועל מה שתי' בתשו' נב"י שם דמשום דעבר אדרבנן לחוד לא הי' מסתבר לקנסו אי לאו חששא דהערמה שיעבור על של תורה והואיל וגזרו במקום הזה אמאן דעבר אדרבנן דאסור לאחה"פ משום חשש הערמה שוב גזרו כן אכל מאן דעבר אדרבנן כגון הפקיד חמצו אצל א"י דאסור בהנאה לאחה"פ אע"ג דליכא חששא דהערמה עכ"ד ומדברי המ"א סוף סי' תמ"ז נראה דגם בהפקיד חמצו אצל א"י יש לומר טעם הערמה ע"ש על כולם הקשה מר דמה יענו על דברי ריש לקיש בירושלמי שם שמתיר בהפקיר חמצו אחה"פ ולא חייש להערמה ולא למאי דעבר אדרבנן א"כ תקשי' לי' הברייתא דפ' כל שעה דף ל"א ב' שהוכיח הר"ן משם בהפקיר חמצו אצל א"י דאסר בהנאה לאחה"פ אע"ג דלא עבר בל יראה מה"ת אלא מדרבנן בלבד ובהכרח לומר לדעת הר"ן דהירושלמי איירי בהפקיר חמצו וביערו כמצות חכמי' ואח"כ נמצא לאחה"פ דלא עבר אדרבנן ובהא פליגי דרשב"ל מתיר ורבי יוחנן אוסר משום הערמה וא"כ יש לומר דבה"ע שמתיר בהנאה אחה"פ מטעם דלא שייך הערמה לענין הנאה בלבד כמ"ש הב"י בטעמו איירי נמי בכה"ג שביטל ובדק כמצות חכמי' אלא שאח"כ נמצא לאחה"פ דלא עבד אמידי אבל בנמצא תוך הפסח ולא ביערו כנדון הג"ש בתשו' הנ"ל בלא טעמא דהערמה אסור בהנאה משום שעבר אדרבנן כדעת הר"ן הנ"ל ואעפ"י שאפשר שבה"ע לא ס"ל כהגאונים שהבי' הר"ן אלא כהרמב"ם והרר"י והרא"ש שחלקו עליהם וס"ל דמפקיד חמצו אצל עכו"ם עובר ב"י מן התורה וא"כ אפשר לפרש דברי הירושלמי כפשוטו בלא ביער מ"מ כיון דלפי דעת הגאונים והר"ן מוכח דכל שעבר אדרבנן אסור בהנאה לאחה"פ ועל כרחי' מוקמי' להירושלמי בהפקיר וביער ג"כ א"כ מנ"ל להרב ז"ל לומר דבה"ע לא ס"ל הכי ועכ"פ דברי הר"ן שהבי' הם עזר כנגדו עכת"ד מר

ב תשובה כבר קדמו בכל זה אחד קדוש מדבר בתשו' פ"י סי' י"ג לפרש כן דברי הירושלמי ובה"ע ז"ל דאיירי בהפקיר וביער חמצו כמצות חכמי' ולאחר הפסח מצאו עפ"י הוכחה זו מהר"ן שהבי' מעכ"ת אולם אע"ג דמתאמרא משמי' דגברא רבה כוותי' מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דמה שנסתייע מדברי הר"ן הנ"ל לפרש דברי הירושלמי דאיירי בבדק וביטול ואפ"ה אסור לאחה"פ משום הערמה לא אוכל להלום דבריו בזה והלא בכ"מ פ"א מה' חו"מ דין ד' כתב בשם הר"ן להפך דהיכא דביטל ובדק כמצות חכמי' ולא עבר אמידי מותר לגמרי אחה"פ ע"ש וכן משמע להדי' מלשון הר"ן פ' כל שעה דף כ"ח אמתניתין דשל ישראל שעבר עליו הפסח וכו' דהירושלמי איירי בדעבר אדרבנן ע"ש ויבא בסמוך בעזה"י וגם פשט לשון הירושלמי משמע דלא איירי בביער כלל דהא לא קאמר אלא הפקיר חמצו לחוד וביעור מאן דכר שמי' ותו אם איתא דאיירי בשעשה כמצות חכמי' שהפקיר