אגודת אזוב אורח חיים טו

סעודתו דקיימ"ל פורס מפה ומקדש שצריך לברך המוציא אחר הקידוש וטענו עליו מהירושלמי דאי' בהדיא שא"צ לברך בורא פרי הגפן על היין וה"ה להמוציא והשיב שם דהירושלמי מצי סבר כרב אשי בש"ס דילן ק"ג ע"ב דפליג אתלמידי דרב וס"ל דאפילו על כוס בהמ"ז נמי א"צ לברך בורא פה"ג דאפילו בהמ"ז לא הוה הפסק אע"פ שהוא סילוק האכילה ומשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר משא"כ לדידן דקיימ"ל כתלמידי דרב כדאיתא התם דאפילו הב לן ונברך הוה סילוק וצריך ברכה לכתחילה אמטו הכי נמי כיון דקידוש והגדה חובה הן דמי' לבהמ"ז שכיון דמשתי וקדושי בהדי הדדי לא אפשר צריך לברך המוציא אחר הקידוש ע"ש וא"כ הכי נמי מצינו למימר בסוגיא דהכא דהך שינויא דרב נחמן ב"י דאמר במה דר' יהודה לחלוק הוא ובהכרח לומר דאיירי במקום מצוה עוברת ומש"ה לא חייש ת"ק לעצה טובה דשמא ישהו ומוכח השתא דאף ע"פ שעובר זמן תפלת הצבור שחייב להפסיק אפ"ה לא הוה התפלה הפסק אתי נמי כרב אשי דפליג אתלמידי דרב וס"ל דאפילו בהמ"ז לא חשיב הפסק וכנ"ל אבל לדידן דקיימ"ל כתלמידי דרב ליתא לשינויא דרב נחמן ב"י אלא ס"ל דבמה דר' יהודה הוא לפרש דברי הת"ק דאיירי בהניח תק"ח ואמטו הכי אין לחוש לשמא ישהו מלחזור דכל שהניח מק"ח בודאי לא ישהא מלחזור ותתוקמי שפיר בשיש שהות ביום טובא דאי בעי לא הי' נכנס לביהכ"נ שאין השעה עוברת ומש"ה לא הוה התפלה הפסק כמו שתירץ הרמב"ן וכנ"ל

ובזה תתיישב שפיר לשון הרי"ף דלעיל שכתב דהך שינויא דרב נחמן ב"י לאו שינויא מעליא הוא ולא סמכינן עלי' משום דלשיטתו אזיל לקמן דף ק"י דמשם בארה דהך שינויא דרב נחמן ב"י לא קיימא אליבא דהלכתא דקיימ"ל כתלמידי דרב וכנ"ל אבל הרא"ש אזיל לטעמי' דהתם דס"ל שאפילו אין שהות ביום שמחויב להפסיק סעודתו ולהתפלל אפי"ה לא הוה התפלה הפסק מתוקמי שפיר שינויא דרב נחמן ב"י אליבא דהלכתא כמו שביארנו כנ"ל. ובזה מיושב מה שיל"ד לכאורה לפום מה דמסיק דר' יוחנן מצי קאי כת"ק דר' יהודה א"כ אמאי אתותב ר' יוחנן לעיל מברייתא דשינוי מקום צריך לברך אימא דהך ברייתא רבי יהודה היא ואיהו דאמר כת"ק כדמשני אהך ברייתא דעקירות ובשלמא לגירס' ספרינו דגרסינן במסקנא תניא כוותי' דרב חסדא ניחא דהשתא לפי המסקנא אזדא לה הך שינויא דשנינן אליבא דר' יוחנן דמצי קאי כת"ק והא דקתני עקרו להודיעך כחו דר' יהודה דהא בהך ברייתא דתנא כוותיה דרב חסדא ליכא מאן דפליג ואפי"ה קתני עקרו א"כ מוכח דת"ק נמי בעי דברים הטעונים בב"מ ור' יוחנן דלא כמאן כמש"ל אבל לגירס' הרי"ף דגריס במסקנא תניא כוותי' דרבי יוחנן קשי' אמאי אתותב לעיל אבל לפי האמור ניחא משום דאליבא דהלכתא דקיימ"ל כתלמידי דרב מוכח דבמה דר' יהודה ע"כ לפרש דברי הת"ק אתי וליתא לשנוייא דרב נחמן ב"י וא"כ רבי יוחנן דלא כמאן ושפיר אתותב לעיל והך דתניא כוותיה דר' יוחנן בהכרח לאוקמי בהניחו שם זקן או חולה כנ"ל

שאלה ג

בעזה"י יום ו עש"ק כ"ת למב"י פה טיקטין יצ"ו

למנה בן מנה אלוף בינה ה"ה כבוד אהובי ידידי' בשתי תיבות ה"ה הרב המופלג בתורה ויראה החריף ובקי בצדקתו ימלט אי נקי המפורס' כקש"ת מוה' יעקב נ"י המורה לצדקה בק"ק שצוצין יצ"ו

אמרותיו הטהורים מעולפת ספירים האירו מול עבר פני במידי דאיתא בשאלה ותשובתו הרמתה בצדה נדון אחד מבני הכפרים אשר עבר ומכר חמצו בע"פ אחר זמן איסורו דהיינו היי"ש שלו מכר בכסף כל מדה בסך פלוני ולא מכר לו החדר רק שמסר לו המפתח של החדר וגם לא ביטל חמצו כלל כי לא ידע מה הוא הביטל ואביו הזקן שעסק בשריפת החמץ אמר הנוסח של כל חמירא אבל לא ידע מהו ענין זה כלל כמו שהשיב שנפשו בכוונתו הי' לשמים כמו באמירת היה"ר (ויפה כתב מעכ"ת שראוי לגזור על המדפיסים שידפיסו נוסח כל חמירא גם בלשון לע"ז ובכתב אשורית מפורש באר היטב ואי איישיר חילי אקיימיני') והאיש הזה בעל היי"ש שלו אינו שלו כי איש עני הוא וחייו תלוין בזה

תשובה לפי מה שבא במכתבו שהעני הזה כבר בא ועמד לפני מעכ"ת בערב הפסח אחר זמן איסורו וצוה עליו לשרפו ולא שמע ולא קיבל מכ"ת א"כ מהראוי עתה שלא להזקק לו כלל מאחר שלא שמע מכבר לקול מוריו ועבר אדאורייתא ואיך ישמע עתה מבלי לעבור אקנסא דרבנן ולא בא עתה לשאול כדי להבין ולהורות כי אם להמרות ולקנטר ע"מ להתיר ולא לאסור ועליו ועל כיוצא בו קניס ר"ש הואיל ועבר על ב"י ואף שאנוס הי' בהפסד כל ממונו הלא בעבירת לאו צריך אדם ליתן כל ממונו קודם שיעבור כדאי' בא"ח ססי' תרנ"ו וא"כ כל שערי ההיתר ננעל בפניו וכמ"ש גם מעכ"ת ומה שצדד מעכ"ת משום דעכשיו עושין הי"ש מפרי הארץ שקורין קארטפי"ל עם מעט תבואה שאפשר שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ואפי' יש בו כזית בכא"פ הנה לדעת התוס' דטעם כעיקר דאורייתא הנה הנם פירשו בר"פ אלו עוברין דהיינו שעוברים האוכלין וכו' אבל אין עוברין בל יראה ולפרש"י שם דעוברין בל יראה הנה אליבא דרש"י לשיטתו מין באינו מינו ברובא בטיל וליכא איסור דאורייתא לא באכילתו ולא בשהייתו ולא דמי לשכר דמקרי טעמו וממשו עכ"ד ולא כיון יפה דלדעת התוס' לא מבעי' בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס דעוברין בל יראה לכ"ע דעד כאן לא כתבו התו' גבי כותח הבבלי דאע"ג דלראי' עובר בלאו מכל מחמצת וכו' לא אתרבי אלא לאכילה ולא לבל יראה וכו' אלא משום דכותח אין בו כזית בכא"פ כדאי' ההם בדף מ"ד דבעלמא שרי לבד בחמץ דאתרבי מכל מחמצת בזה אמרי' דלענין בל יראה ליכא רבוי ואינו עובר אבל בדאיכא כזית בכא"פ דמודו רבנן משום דגם בעלמא כה"ג מחייב פשיטא דעובר בל יראה לכ"ע דהא חמץ גמור הוא ובכרת כמו בשאר איסורי' ופשוט הוא אלא אפילו ליכא כזית בכא"פ נמי כיון דטעם כעיקר דאורייתא ונהפך ההיתר לאיסור הו"ל חמץ גמור ועובר בל יראה לכ"ע והא דפליגי ר"א ורבנן בכותח הבבלי ואינך דמתניתי' הא כתב הטור ברסי' תמ"ב דלא שייך התם טעם כעיקר משום דאין נותנין בו החמץ אלא לקיוהא בעלמא ואין בו טעם חמץ ולית ביה נמי כזית בכא"פ הא כל שאינו לקיוהא או דאית בי' כזית בכא"פ חייב לכ"ע אפילו בשאר איסורי' וה"ה בחמץ לענין בל יראה וא"כ מאן לימא לן בנדון היי"ש שלפנינו שאין התבואה נותנת בו טעם אלה לקיוהא הן אמת שמלשון הרא"ש ר"פ אלו עוברין (הביאו ב"י שם) שכתב על שכר שלנו דהוה חמץ גמור משום דאית בי' כזית בכא"פ דמודו ביה חכמים וכו' ולא כתב משום טעם כעיקר משמע קצת דגם השכר שלנו נמי אין התבואה נ"ט בו אלא לקיוהא בעלמא אולם מוהרל"ח בהגהות הטור כתב על דברי הרא"ש הללו דמ"ש דאית ביה כזית בכא"פ הוא לרווחא דמילתא אבל לפי האמת אפי' באין בו כזית בכא"פ נמי חשוב חמץ גמור משום טעם כעיקר אלא דאפשר לומר דשאני שכר דעיקרו משעורי' משו"ה ודאי חשיב טעם גמור משא"כ בנדון היי"ש שלנו שאין בו אלא מעט תבואה אפשר דהו"ל כאינך דמתניתין שאינו אלא קיוהא בעלמא שפירושו לע"ד דהיינו שאין נותנין התבואה אלא להחמיצו כדאי' בלשון הרא"ש ואע"ג דאית בי' תלתא שערי כדאי' בש"ס וא"כ אפשר שגם ענין הי"ש שבנ"ד כן הוא וכ"ש לפי מה שפי' בעל המאור בהנך דמתניתין דלא חשיב טעם כעיקר לפי שאין בהם טעם חמץ אלא שע"י התערובות מוליד טעם חדש א"כ יתכן ודאי שגם הי"ש שבנ"ד שעיקרו מהקארטאפי"ל עם מעט תבואה שאין בו טעם חמץ אלא טעם חדש ואם לא הי' בו כזית בכא"פ לא הי' עובר ב"י ולפי מה שפירש"י בדף מ"ד גבי שכר המדי דאפי' שיש בו כזית בכא"פ כל שלפי דרך שתיתו לא יהי' כזית מן החמץ בעוד שישתה ממנו פרס לפי שדרך לשתותו מעט מעט ולשהות בנתים א"כ יתכן שגם שתיית הי"ש שבנ"ד שדרך לשתותו מעט מעט לא יהי' בו כזית בכא"פ אלא שצריך חקירה רבה ע"ז ומאן מפיס בכל זה (ואף שאין דרך לשתות מן הי"ש כשיעור פרס בבת אחת בלי שהי' בנתים עדיין אולי יש בו כזית בכדי שתיית חצי פרס או פחות לפי התערובות שבו)

אולם מ"ש מעכ"ת דלדעת רש"י אפי' בדאית בי' כזית בכא"פ נמי אינו עובר למאי דס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא יפה כיון מיהו מ"ש דלא דמי לשכר שהוא טעמו וממשו א"צ לזה דלפרש"י אפי' בשכר שלנו נמי אינו עובר ב"י דהוה טעמו ולא ממשו כל שאינו בעין אלא נמוח אפילו אית ביה כזית בכא"פ חשיב טעמו ולא ממשו דבטיל ברובא וכמו שנראה מפירושו בע"ז דף ס"ו ובחולין צ"ט כמ"ש הפר"ח רסי' תמ"ב בשמו וכ"כ הפ"י בר"פ א"ע אלא שכבר עמדו האחרונים על דבריו מהא דאי' בפ' א"ע מ"ד דמודו רבנן לר"א בכזית בכא"פ וגבי כותח הבבלי ושכר המדי לית בי' כזית בכא"פ כדפרש"י שם הרי גבי שכר המדי אע"פ שהחמץ שבו נמוח אם הי' בו כזית בכא"פ מחייב לכ"ע ובשער המלך תי' דסוגיא בדף מ"ד הוא אליבא דאביי ורב דימי דאית להו טעם כעיקר דאורייתא ואליבייהו אין חילוק בין טעמו וממשו או טעמו ולא ממשו אלא בין דאיכא כזית בכא"פ או לאו דס"ל לאביי דאע"ג דטעם כעיקר דאורי' אפ"ה בעינן כזית בכא"פ וכ"כ הפ"י ולע"ד עדיין אינו מיושב לפי זה מה שפרש"י בדף מ"ה בסוף הסוגיא דרבנן דר"א דפטרי בכותח הבבלי ע"כ ס"ל טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא ע"כ ולפי דרכם דאפי' למ"ד טעם כעיקר דאורייתא אפי"ה בעינן כזית בכא"פ משום דאין הטעם חמור מן העיקר אכתי מנ"ל לרש"י דרבנן לית להו טעם כעיקר דלמא אית להו ושאני כותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ כדאית לי' לאביי ורב דימי (וצ"ע כעת כי אין הפנאי מסכים עמדי לעיין בסוגיא זו אפי' בדרך העברה) ואיך שיהי' הא לא קיימ"ל כשיטת רש"י בזה כדאי' ביו"ד סי' צ"ח דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא ואפי' לשיטת ר"ח כהן שהביאו התוס' והרא"ש