אגודת אזוב אורח חיים יד

**(דאמר ת"ק משובך לשובך ותו דחי להאי דיוקא משמע דבלא דיוקא לכ"ע במה לחלוק הוא (והא דלא אמר התם באמת דר' חייא ס"ל במה לפרש בלא דיוקא משום דא"כ במאי טעו בני ר"ח דהא ודאי מילי דכללא הוה שמיעא להו מאבוה) ועלה קשי' להו כיון דס"ל במה לחלוק א"כ היכי בעי למידק התם דרבי יהודה מפרש דברי ת"ק הא כללא הוא בכ"מ דבמה לחלוק ע"ז תירצו דלא אתמר האי כללא דאימתי ובמה אלא במתניתין אבל בברייתא ליתא להאי כללא אלא לפעמים שאפי' במה לפרש כי התם ופעמים שגם אימתי לחלוק כמו שמוכיחו בעירובין שם כנ"ל אולם לשון המרדכי בשמעתי' שכתב ואם תאמר הא אי' בסנהדרין כ"ה דלכ"ע במה לחלוק ויש לומר דהיינו במשנה וכו' אינן מובן כלל דהא אדרבה איתא התם ובעירובין דבבמה פליגי וריב"ל אית לי' במה לפרש הוא וצ"ע: תניא כוותי' דרב חסדא מדלא אותבוה מינה לרב ששת ע"כ לאו דסמכא היא ולא מתני' בי ר"ח ור' אושעי' וכיון שכן אין לנו הוכחה משום מקום דפליגי רבנן עלי' דר' יהודה לכן ודאי בברייתא דעקירות סתמא במה לפרש הוא אליבא דר' יהושע ב"ל דקיימל"ן כוותי' וליתא לשינויא דרב נחמן ב"י לכן קאמרי רבוואתא דהלכה כרב ששת כנ"ל

אולם יש אתנו מקום ליישב דברי הרי"ף בע"א דאזיל לטעמי אשר יאמר כי הוא זה דלקמן דף ק"י אהא דשני רבינא ארבעה כסי תקינו רבנן כל חד וחד מצוה באנפי נפשי' הוא כתב הרי"ף ז"ל וקאמרי רבוותא הואיל וכל חד מצוה באפי נפשי' הוא צריכין לברך בורא פה"ג על כל כוס וכוס ומסייעו להו להך סברא מהא דאי' בחולין פ"ו אהא דאמר ר' יהודה שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף דמודה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת על שני הכסוין ולא הוה שחיטה הפסק) ופריך עלה מהא דרב ברונא ורחל תלמידו דרב דהוה יתבי בסעודתא והוה קאי עלייהו רב ייבא סבא ואמרו לי' הב לן ונבריך והדר אמרי לי' הב לן ונשתי ואמר להו רב ייבא הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למשתי ומסיק דלא דמי להתם משום דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר הכא אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא ידא שמעינן השתא כיון דלא אפשר למשתי וברוכי בהדדי הוה הפסק וכדמפסיק לברכת המזון צריך לחזור ולברך בורא פה"ג הכי נמי כיון דלא אפשר למשתי ולמקרי הגדה בהדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה ובתר דגמר הלילא בורא פה"ג וסברא מעלי' הוא עכ"ל והקשו עלי' בעהמ"א והרא"ש מהא דאי' בשמעתין חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לבית הכנסת וחזרו אין טעונים ברכה למפרע ולכתחילה אלמא דתפלה לא הוה הפסק אע"ג דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ולא דמי לברהמ"ז שהוא סלוק הסח הדעת על מה שאכל אבל מידי אחרינא לא והשיב הרמב"ן ז"ל שהרי"ף מחלק בין הפסקה שהוא רשות כההי' דחברי' שהיו מסובין דאי בעו לא אזלי לבית הכנסת ובין הפסקת חובה כגון קריאת הלל והגדה בלילי פסח דלא סגי דלא מפסיק באמצע וכן תי' הרשב"א בתשו' סי' ע"ב אולם הרא"ש בהשגתו דחה תשובה זו והכחידה תחת לשונו שכ' וגבי עקרו רגליהן לביהכ"נ משמע דאיירי בכל ענין אפי' באין שהות ביום לאכל ולהתפלל אח"כ דחייב להפסיק ואי אפשר לו לאכל עד שיתפלל ואפ"ה לא הוה הפסק לענין ברכה

ולכאורה יש להבי' ראי' לדברי הרא"ש בזה משמעתי' **(הגה"ה ולכאורה יש כאן מקום סתירה בלשון הרא"ש מהא דלעיל ד' ק' סימן ב' בדין מי שאכל בע"ש וקידש עליו היום דקיימל"ן פורס מפה ומקדש הסכי' הרא"ש שם לדעת, הרי"ף שצריך לברך המוציא אחר הקידוש אעפ"י שעומד באמצע סעודתו מטעם דכיון שנאסר עליו האכילה כשקידש היום הוה הקידוש הפסק ואיך כתב בכאן דאעפ"י שחייב להפסיק מאכילתו ולהתפלל לא הוה התפלה הפסק ויראה דשאני התם שנאסרה עליו האכילה מצד עצמה אבל הכא נהי שחייב להפסיק מאכילה בשביל להתפלל או לומר הגדה והלל מ"מ האכילה עצמה לא נאסרה עליו דהא טעימה מותר קודם מנחה לעולם וכן רשאי לשתות בין הכוסות ובאמצע האגדה כנ"ל:)** דהנה התוס' והרא"ש כתבו דשינוי מקום לעולם אינו מזקיק ברכה למפרע על מה שאכל דלא גרע מהיסח הדעת שא"צ בהמ"ז רק ברכה שלפני' על מה שרוצה לאכל והא דאי' בברייתא כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע וכו' לאו משום שינוי מקום הוא אלא עצה טובה בעלמא (כ"כ המרדכי) שמא ישהו עד שירעבו ולא יוכלו אח"כ לברך בהמ"ז ובפרישה ומשבצות זהב כתבו שכן דעת הרי"ף (ודלא כהב"י שהשוה דעת הרי"ף להרמב"ם (וכבר הבאתי למעלה מה שהקשה בחדושי מהרמ"ב ז"ל לשיטה זו מהא דמסיק רב נחמן ב"י דת"ק פליג אדר' יהודה בדין שינוי מקום דאכתי אמאי אמר ת"ק כשהן יוצאין אין טעונים ברכה למפרע הא ר"י נמי לא אתי עלה דברכה למפרע מטעם שינוי מקום אלא משום עצה טובה דשמא ישהו אמאי פליג ת"ק גם בהא וכי לית לי' להך עצה טובה והאיך שייך פלוגתא בדבר שהוא עצה טובה בעלמא ע"ש ואין לפרש דבדינא פליגי דר' יהודה חייש מדינא שמא ישהו ותנא קמא לא חייש לזה כלל דאם כן מ"ש המרדכי ושא"פ דהיינו משום עצה טובה הוא דלא כמאן ועוד קים לן בדרבה מיניה דאם איתא דת"ק לא חייש כלל לעצה טובה דשמא ישהו היכי דייקינן אמילתא דת"ק דאזיל ומודה בדברים שאין טעונים בב"מ שכשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע והלא הת"ק לית לי' חששא זו דשמא ישהו כלל אפילו בדברים הטעונים בב"מ שאם ישהו מלחזור למקומן לא יוכלו לברך חוץ למקומן כ"ש בדברים שאין טעונים בב"מ שאפי' ישהו מלחזור למקומן יכולין לברך בכל מקום שהן ואין חשש אלא שישכחו מלברך כלל שאין לחוש בזה אליבא דת"ק והאיך מדייק ואזיל בתר אפכא יציבא בארע"א וכו' ונלע"ד ליישב בזה עפ"י מ"ש הב"י בסימן קע"ח ז"ל כתב הכלבו בה' פסח שלא התירו לעקור ממקומו בלא ברכת המזון אפי' בהניח מק"ח אלא לצורך מצוה עוברת כגון לקראת חתן וכלה ע"כ וכתב עליו הב"י דלפי"ז צריך לפרש הברייתא דעקרו רגליהן לבית הכנסת כגון שיעבור זמן תפלה בצבור וכן לבהמ"ד כגון שעובר זמן לימוד החברי' ביחד יעוי"ש ולכאורה קשה טובא דא"כ דאיירי במצוה עוברת ומש"ה אינו מברך למפרע היכי דייקינן מדברי הת"ק דאזיל ומודה בדברים שאין טעוני' בב"מ שכשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע ואמאי הלא המצוה עוברת ומאי שנא דברים שאין טעונים בב"מ לענין מצוה עוברת מדברים הטעונים בב"מ ובהכרח לומר לדעת הכלבו דאין ה"נ שבדברים שאין טעונים בב"מ לא אכפת לן במצוה עוברת שהגיע זמן תפלת הצבור שעל הרוב יכול לקיים שתיהן שכיון שאין צריך לשהות במקומו ולברך ועוד שהן ברכות קצרות הרי יכול לברך דרך הלוכו לבהכ"נ ובכל מקום שהוא עומד שם לכן נקט בדיוקא גם הברכה דלמפרע ואדרבה יתכן שהכלבו הוציא כן מפאת הכי קושיין דלעיל דכי פליג ת"ק ולית לי' הך עצה טובה דשמא ישהו ומאי שנא מדברים שאין טעונים בב"מ דאזיל ומודה שכשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע משום עצה טובה דשמא ישהו ולדעת הכלבו דאיירי במצוה עוברת כגון שיעבור זמן תפלת הצבור ניחא שכיון שהמצוה עוברת, אין לחוש לעצה טובה דשמא ישהו משא"כ בדברים שאין טעונים בב"מ שאין בברכתן עכוב לדבר מצוה דייקינן שפיר דמברך למפרע ג"כ משום עצה טובה דשמא ישהו וישכח מלחזור ולאכל ולברך ועפי"ז צריך להיות לר' יהודה דס"ל שמדינא יש לחוש שמא ישהו מלחזור ולא מעצה טובה אמטו הכי ס"ל דאפילו במקום מצוה עוברת נמי צריך לברך למפרע

אמנם יתכן דת"ק ור"י לא פליגי בענין ברכה דלמפרע כלל עפ"י מה שביארנו למעלה בלשון הר"ן שכתב ג"כ דהברכה דלמפרע לאן מטעם שינוי מקום הוא אלא משום דבדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן חייב לברך קודם שיעקור ממקומו (והיינו מדינא ולא מטעם שמא ישכח לחזור למקומו כדמשמע פשט לשונו וכמ"ש המ"א בסי' קע"ח ס"ק א ויש להבין א"כ אמאי פליג ת"ק ואמר כשהן יוצאין אין טעונים ברכה למפרע ותו לר' יהודה נמי בלא הניח מק"ח אמאי אין טעונים ברכה למפרע קודם שיעקרו מקומן ושם ביארנו דהא בהא תליא דכל מקום דשינוי מקום חשיב הפסק לענין ברכה דלכתחילה מטעם שכתב הר"ן דעמידתו משם היא גמר סעודתו ומה שיאכל אח"כ סעודה אחריתי היא אמטו הכי אסור לעקור ממקומו בלא ברכה דכיון שגמר סעודתו חל עליו חיוב ברכת המזון וצריך לברך קודם שיעקור ממקומו וזהו מדינא אפילו במקום מצוה עוברת משא"כ בהניח מקצת חברי' דהשינוי מקום לא חשיב הפסק כלל מטעם שעדיין לא נעקר קביעות הראשון כיון שנשארו מק"ח כמ"ש הר"ן וכן לת"ק דס"ל אפילו בלא הניח מק"ח שינוי מקום לא חשיב הפסק לגמר סעודה בדברים הטעונים בב"מ אמטו הכי ס"ל שאין צריך לברך קודם שיעקור ממקומו דכיון שעומד באמצע סעודתו שעדיין לא גמר סעודתו לא חל עליו חובת ברכת המזון כלל לכן מדינא ודאי א"צ לברך למפרע אלא משום עצה טובה דשמא ישהו יש לו לברך במקומו דאפילו בדברים שאין טעונים בב"מ כלל יש לחוש לזה כדדייקינן בהדיה הא בדברים שאין טעונים בב"מ כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע והיינו משום עצה טובה כמ"ש הר"ן גופי' בחולין פ' כסוי הדם) אלא משום דאיירי במצוה עוברת לא חיישינן לעצה טובה זאת מה שאין כן לר' יהודה דס"ל בלא הניח מק"ח שנוי מקום חשיב הפסק לענין ברכה דלכתחילה משום דעמידתו היא גמר סעודתו וכיון שגמר סעודתו חייב לברך מדינא קודם שיעקור ממקומו אמטו הכי ס"ל דאפילו במקום מצוה עוברת נמי טעון ברכה למפרע והא דדייקינן מדברי הת"ק דבדברים שאין טעונים בב"מ כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע היינו אפי' במקום מצוה עוברת כיון שאין בברכתן עכוב לדבר מצוה שיכולין לברך דרך הלוכן ובכל מקום שהן עומדים שם כנ"ל (ועמש"ל ליישב בזה לשיטת התוס') וא"כ מוכח בהדי' דהכי איירי במקום מצוה עוברת שיעבור זמן תפלת הצבור שמחוייב להפסיק אכילתו ולהתפלל ואפ"ה לא הוה התפלה הפסק כדעת הרא"ש ז"ל

אמנם ליישב דעת הרי"ף יתכן ע"פ מ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות בישובו למ"ש הרי"ף בדין האוכל בע"ש וקידש היום עליו באמצע