אפיקי ים חלק א צט

מבואר דגם בנשבע לקיים המצוה מ"מ עבירה איכא כשמשקר עכ"ל הקצות

ולדעתי העני' כל דברי' מוקשים. ראשונה מ"ש דאף דגם מלקות ליכא להרמב"ן ז"ל מ"מ איסורא מיהו איכא. אינו מובן. דמאין יהי' לנו האיסור כיון דטעמי' דהרמב"ן ז"ל דגם לאו ליכא משום דממעטינן מקרא דל"י דברו אבל מיחל לחפצי שמים. דחפצי שמים אינן בכלל דלא יחל בין לבטל ובין לקיים. וחד דינא וחד טעמא לתרווייהו. א"כ מנין לנו שיהא איסור בנשבע לקיים. ואי' אפוא המקור לאיסור זה. ומה שהכריח מהא דאמרינן דנשבעין לזרוזי נפשי' וע"כ דאיכא איסורא דשבועה עכ"פ דאל"כ מאי זירוז איכא כיון דהשבועה לא תוסיף תת כחה כלל. לא ידעתי מה יענה ביום שידובר בשיטת התוס' ז"ל שהובא לעיל שכתבו בהדיא דקושי' הש"ס בנדרים והלא מושבע ועומד הוא. היינו דאין לומר דבא להשמיענו שמותר לישבע ול"ח שמא לא יקיים ויעבור אשבועתו הא א"נ לא מקיים לא עבר אשבועתו ומשני דקמ"ל דנשבעין לזרוזי נפשי' ולא מיתסר משום הוצאת ש"ש לבטלה. הרי ברור מללו דאי נמי לא מקיים לא עבר אשבועה. הרי דליכא איסור לדידהו כלל. ובלא דר"ג הו"א דאסור לישבע משום הוצאת שם שמים לבטלה. והיינו דהשבועה אינה מוספת איסור כלל וכ"כ בפי' הרא"ש ז"ל שם דקמ"ל ר"ג דלא הוי מזכיר שם שמים לבטלה. וכ"ה בריטב"א ז"ל סביב הרי"ף ז"ל וכ"כ בהדיא בחי' המאירי ז"ל דאף אי לא מקיים לא עבר כלל בשבועת בטוי ואף שבועת שוא והזכרת ש"ש לבטלה אין כאן אחר שקיימה אלא שאם לא קיימה לוקה עלי' משום שבועת שוא, הרי מבואר דאין כאן הוספת איסור מצד השבועה כלל. ואפ"ה אם נשבע דרך זירוז אין כאן הוצאת ש"ש לבטלה. ולמ"ש המאירי ז"ל דאם לא קיים אח"כ לוקה למפרע משום שבועת שוא. א"ש מאד דהוי זירוז בשבועתו כיון דאם לא יקיים המצוה לוקה על למפרע. ולקמן נדבר מזה. עכ"פ הרי מפורש יוצא מדברי רבותינו ז"ל אלה דאם נשבע לקיים אין כאן איסור מצד השבועה כלל. ודלא כאשר הכריח הקצוה"ח ז"ל

ומ"ש עוד לסייע מדברי הטור שכתב אבל עבירה איכא בכל דבר שישקר בשבועתו. ג"כ תמוה דמוכח שם בהדיא דהטור קאי גם בנשבע לבטל המצוה ובזה בודאי לא חלה כלל שבועה. וז"ל הב"י ומ"ש אבל עבירה איכא וכו' כלומר אע"ג דאינו חייב קרבן בנשבע לקיים או לבטל את המצוה מ"מ עבירה היא בידו וזהו פשוט ואף מלקות חייב הנשבע לבטל המצוה משום ש"ש עכ"ל. הרי דכתב בהדיא דכוונת הטור בין אלקיים ובין אלבטל. ועבירה היא משום שוא. ואף דבנשבע לקיים לכל הדיעות ליכא עבירה משום שוא כיון דנשבעין לזירוז. אפ"ל דס"ל להטור ז"ל דמ"מ אם משקר אח"כ ואינו מקיים עבר למפרע משום שוא. וכמ"ש בהדיא המאירי ז"ל. ולצדדין קתני דבנשבע לבטל תכף הויא שוא. ובנשבע לקיים הוי שוא כשמשקר בשבועתו. ויהי' מדויק לשון הטור ז"ל. אבל עכ"פ אין הכרע מדברי' דס"ל דאיסורא איכא בנשבע לקיים מצד השבועה ובפרט דמסתמא לא יחלוק על א"א הרא"ש ז"ל

ובלא"ה צ"ע דברי הקצוה"ח במ"ש דטעמי' דהרמב"ן ז"ל משום לאו והן. והלא כל מעיין בדברי הרמב"ן ז"ל יראה ברור דטעמי' משום קרא דלא יחל דדרשינן אבל מיחל לחפצי שמים. ולא נזכר כלל בדברי' טעמא דבעינן איתא בלאו והן. ולומר דמאי דכתב דממעטינן מקרא דל"י ולמעוטינהו מלאו דשבועה אתי כמו שהובא לשונו ז"ל לעיל. כוונתו דכיון דקרא ממעט מלא יחל נשבע לבטל המצוה. ממילא גם נשבע לקיים אינו חל מדליתא בלאו. וס"ל ג"כ דמשום טעמא דליתא בלאו והן גם מלקות ליכא. ועי' בא"מ סי' י"ד שמסתפק שם בלא"ה בשי' הרמב"ן ז"ל לענין לאו והן. כ"ז אינו סובל לשון הרמב"ן ז"ל. ועוד דבמלחמות. שם הקשה במתני' דאמרי רבנן תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן. והא איתא בלאו כגון שנשבע לבטל מצוה בכולל דחיילה שבועה וכן אמה דאי' בש"ס בדכ"ה ע"ב אלא לא הנחתי תפילין מי איתא בלא אניח. והא איתא בלא אניח שום דבר על ראשי. וע"ז תירץ הוא ז"ל דאפי' כשנשבע בכולל לבטל המצוה מ"מ ליכא קרבן שבועה דקראי בדבר הרשות כתיבי. הלכך לענין חיוב קרבן ליתא בלאו עיי"ש, והרי חזינן דבאמת בכל נשבע לקיים המצוה. איתא בלאו לדידי' לענין הלאו ומלקות רק דקרבן ליכא בלאו. א"כ תו ליכא למימר דטעמא דאינה חלה שבועה כלל בנשבע לקיים. משום דליתא בלאו. דהרי למלקות שפיר איתא בלאו. וע"כ כפשטות לישני' דהרמב"ן ז"ל. דטעמי' משום דממעטינן מקרא דלא יחל אבל מיחל לחפצי שמים בין לקיים ובין לבטל. סוף דבר דברי הקצוה"ח ז"ל שגבו ממני וצריכין אצלי תלמוד

ה) והרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ה מה"ש הלכה ט"ז) נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור משום שבועת בטוי. כיצד כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני או שיעיד לו עדות ולא עשה ולא נתן ולא העיד ה"ז פטור משום שבועת בטוי וכו' לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור משבועת בטוי וכו' ויראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא עכ"ל. והנה אף דמשמעות דברי' ז"ל דגם בנשבע לקיים המצוה לוקה משום שבועת שוא. מ"מ בודאי אי אפשר לומר כן. דליכא למ"ד דילקה בנשבע לקיים המצוה משום ש"ש דהלא נשבעין לקיים המצוה לזרוזי נפשי'. והי' נ"ל לכאורה לפרש דברי' עפימ"ש המאירי ז"ל דבנשבע לקיים המצוה ולא קיים אח"כ. לוקה על שבועתו למפרע משום ש"ש כמ"ש לעיל. ואחרי. שכתב הרמב"ם ז"ל דאם נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור משבועת בטוי כתב ע"ז ויראה לי שהוא לוקה משום ש"ש. ושייך ע"ז שפיר לשון ויראה לי. שהוא באמת דין מחודש דליתא בש"ס. ולפי"ז ע"כ לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל כשיטת הני ראשונים ז"ל שכתבנו לעיל דנשבע לקיים המצוה גם מלקות משום לאו דשבועה ליכא. ואפ"ה לא הויא ש"ש דנשבעין לזרוזי נפשי'. אבל אם לא קיים המצוה אח"כ הויא שבועתו למפרע ש"ש ולוקה וכמ"ש בהדיא המאירי ז"ל. אמנם ברדב"ז שם הכריח דע"כ מ"ש הרמב"ם ז"ל דלוקה משום ש"ש אסוף דברי' קאי אנשבע לבטל המצוה אבל נשבע לקיים המצוה פטור משבועת שוא ג"כ דבשעה שנשבע שפיר נשבע דכתיב נשבעתי ואקיימה ואם לא קיים המצוה עבר על עשה אבל לא יתחייב על ש"ש למפרע עיי"ש ופשיטא לי' דאין שייך לחייבו למפרע על מה שנשבע ודלא כהמאירי ז"ל עכ"פ מוכרח מפשטות דברי הרמב"ם ז"ל דבנשבע לקיים המצוה ולא קיים גם מלקות