אפיקי ים חלק א צח

לאו והן. אבל נשבע לקיים מל"ת כגון נשבע שלא לאכול נבילות בזה טעמא רבא אחרינא איכא דלא חלה שבועתו גם למלקות משום דאין איסור חל על איסור עיי"ש עכ"פ בנשבע לקיים מ"ע ס"ל ג"כ כשיטת תוס' והר"ן ז"ל דמלקות איכא. הן אמנם דבמ"ש דשי' תוס' ז"ל, ג"כ כהר"ן והרז"ה ז"ל עוד יש לעי' בזה ויבואר לקמן בס"ד

ב) אבל שיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות בסוף פרקין אינו כן שכתב וז"ל ואילו בשבועות אינו כן שאפי' לקיים מ"ע אינן חלות לא לקרבן ולא למלקות דלא יחל דברו כתיב וחפצי שמים אינן בכלל למעוטינהו מלאו דשבועה שלא כדברי בעל המאור ז"ל ולא אמרו נשבעין לקיים המצוה אלא לומר דלא מקרי מוציא שם שמים לבטלה אלא זריז ונזכר הוי דקא אחיל שם שמים עלי' דמילתא לזרוזי בה נפשי' והיינו דאמרי' והא מושבע ועומד מה"ס הוא. ולא מוקים לה לענין מלקות אלא אמר קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי'. וכך הם דברי רב אחא משבחא בסדר וישמע יתרו וכ"כ בה"ג וזהו דעת כל הגאונים ז"ל עכ"ל והרי מפורש יוצא מדברי' ז"ל דאפי' נשבע לקיים המצוה אין שבועה חלה כלל לא לקרבן ולא למלקות וטעמו ונמוקו בזה הוא דס"ל דהא דממעטינן (בנדרים דף ט"ז ע"ב) דשבועות אינן חלות ע"ד מצוה מקרא דלא יחל דברו אבל מיחל לחפצי שמים. לאו דוקא בנשבע לבטל הוא דממעטינן מהאי קרא. כגון שנשבע שלא ליטול לולב ושלא לעשות סוכה דע"ז מייתי לה הש"ס התם. דאינה חלה שבועתו לבטל המצוה. רק דאפי' נשבע לקיים המצוה ג"כ ממעטינן מהאי קרא דאבל מיחל הוא לחפצי שמים. דהיינו דחפצי שמים בין נשבע לבטל ובין לקיים. אינן בכללא דהאי קרא דלא יחל כלל

רק דצריך להבין לכאורה לפי שיטתו ז"ל. דמ"ט קאמרי רבנן דריב"ב במתני' טעמא דלא חלה שבועה בנשבע לקיים. משום דליתא בלאו והן ולזה הטעם באמת חלה שבועתו למלקות. ומ"ט לא קאמרי מקרא דאבל מיחל הוא לחפצי שמים. וגם מלקות לא יהי' כמ"ש הרמב"ן ז"ל. וכן קשה מ"ט דריב"ב דמחייב בנשבע לקיים ולא קיים ומאי מהני ק"ו כיון דקרא בהדיא מעטינהו בין נשבע לקיים ובין נשבע לבטל. וצ"ל דבאמת עיקר טעמי' דריב"ב לאו מק"ו הוא ורק כמ"ש התוספות ז"ל בד"ה לקיים המצוה דטעמי' כדאמר בנדרים מנין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה, וס"ל לריב"ב מהאי קרא דחלה שבועתו לגמרי. וקרא דאבל מיחל לחפצי שמים ע"כ רק בנשבע לבטל קאי. ורבנן נמי אי לאו טעמא דבעינן איתא בלאו והן הוי ילפינן מהאי קרא דנשבעתי דחלה שבועתו בלקיים לגמרי. רק כיון דבעינן איתא בלאו והן וא"כ קרבן בודאי ליכא. לא משמע להו קרא דנשבעתי דללאו גרידא אתא לומר שחלה עלי' שבועה למלקות. רק או לשבועה גמורה אף לקרבן או לזירוז בעלמא. וכיון דבעינן איתא בלאו והן. וליכא למדרש לשבועה גמורה. ע"כ דלזירוז בעלמא אתי. וכן פי' הגאון רעק"א ז"ל בתשו' אחת בסוף ספר דו"ח אליבייהו דתוס' ז"ל ונאמר כן גם להרמב"ן ז"ל. וא"ש. עוי"ל דלהכי נקטי רבנן במתני' טעמא משום דליתא בלאו והן לאשמועינן גם באופן דחיילא שבועתו כגון בכולל דבזה לא ממעטינן מקרא דלא יחל. ושפיר חלה שבועתו. ומ"מ פטור מקרבן וכשי' הרמב"ן ז"ל שם במלחמות דאפילו בכולל שחלה שבועה מ"מ קרבן ליכא. ולזה קאמרי טעמא דליתא בלאו והן. ועי' בהגרש"ש במתני' דפי' בלא"ה מדיוקא דמתני' דמיירי היכא שחלה שבועה וכגון בכולל ולשי' הרמב"ן ז"ל ועם מ"ש א"ש

ג) ושיטת התוס' ז"ל. אף שכתבתי לעיל בפשיטות דנראה דשיטתם כשיטת הר"ן והרז"ה ז"ל דמלקות איכא בנשבע לקיים מ"ע. התבוננתי בזה וראיתי דמדבריהם בשבועות דכ"ז אין הכרח כ"כ. ולעומת זה מבואר להדיא ההיפך בדבריהם ז"ל (בנדרים ד"ח ע') שכתבו ובפי' הר"ח פירש הא דפריך מושבע ועומד מה"ס היינו כלומר אם בא להשמיענו שמותר לישבע לקיים מצוה ולא חיישינן שמא יעבור על שבועתו ולא יקיים אי נמי לא מקיים לא עבר על שבועתו דמושבע ועומד מה"ס ואין שבועה חלה על שבועה ומשני הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי' ולא מיתסר משום הוצאת ש"ש לבטלה עכ"ל. הרי מבואר בדבריהם דנשבע לקיים מצוה אין שבועה חלה כלל ואף אם לא יקיים לא עבר על שבועתו. והוא כשיטת הרמב"ן ז"ל בדיני' ולא מטעמי' דלהרמב"ן הוא ממועט מקרא דל"י דברו. והתוס' כתבו הטעם דאין שבועה חלה על שבועה. ועי' בתוס' שבועות דכ"ג ע"ב בד"ה דמוקי. שכתבו להוכיח דאין איסור לאו חייל על איסור עשה מהא דפריך הש"ס בדכ"ה ע"א שם אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מה"ס הוא דכתיב נתן תתן לו. ומזה הוכיח הגאון רעק"א ז"ל בתשו' הנ"ל דשיטתם היא דגם בלקיים מ"ע שייך אין איסור חל על איסור. ורק דריב"ב יליף מקרא דנשבעתי ואקיימה דבמ"ע חלה שבועה ולא בעי גם לאו והן. ורבנן דידי' כיון דס"ל דבעינן איתא בלאו והן. וא"כ תו ליכא למימר דקרא דנשבעתי לשבועה גמורה אתי. ע"כ דהוא רק לזרוזי בעלמא. וממילא קיימא הסברא דאין איסור חל על איסור גם בלקיים מ"ע עיי"ש. וזכינו עכ"פ דגם שיטת התוס' ז"ל כהרמב"ן ז"ל רק דמחולקים בטעמא דמילתא. וכן ראיתי לרבינו המאירי ז"ל בחידושי' לנדרים ד"ח כתב בהדיא שאם נשבע לקיים מ"ע אין שבועת בטוי חלה עלי' כלל. וכ"ז כשי' הרמב"ן ז"ל בעיקר דיני'. ועי' בגליון הש"ס בנדרים שם בדברי הר"ן ז"ל שכתב דנשבע לקיים מ"ע שבועה חלה למלקות. וציין הגרע"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בפ' מטות שכתב דאפי' נשבע לקיים מ"ע אין שבועה חלה עלי' כלל לא לקרבן ולא למלקות ולפלא שלא הביא דברי המלחמות הנ"ל

ד) וראיתי בספר קצות החושן סי' ע"ג סק"ה שהביא שם דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות וכתב וז"ל ועוד נראה, דאפי' להרמב"ן דס"ל דגם ממלקות אימעוט משום דליתא בלאו והן מ"מ מידי דאיסורא מיהא איכא בעובר על השבועה דאי ליכא שום איסור שבועה לקיים המצוה איך אמר דוד נשבעתי ואקיימה ומזה אמרו בש"ס דנשבעין לקיים המצוה לזרוזי נפשי' ומאי זירוז בשבועה כיון דהשבועה לא תוסיף תת כחה כלל וע"כ צ"ל דאיסור שבועה מיהא איכא אלא דאימעוט ממלקות לדעת הרמב"ן מלהרע או להטיב ואינו בלאו והן וכן משמע מדברי הטור ביו"ד סי' רל"ו וז"ל ויש דברים שאפי' שיקר בשבועתו אינו חייב קרבן כגון שנשבע לקיים המצוה ולא קיים או נשבע להרע לפלוני וכו' וזהו שוא אבל עבירה איכא בכל דבר שמשקר בשבועתו ע"כ וע"ש הרי