אפיקי ים חלק א ק

ליכא. ודלא כשי' הר"ן והרז"ה ז"ל. מדסתם וכתב פטור משום שבועת בטוי. משמע בהדיא דאפי' ממלקות פטור וכן מדכ' ויראה לי שהוא לוקה משום ש"ש בנשבע לבטל. ולא כתב דאיכא מלקות גם בלקיים ש"מ דס"ל דגם מלקות ליכא

ו) ובתשב"ץ סי' ק' והיא תשובה המיוחסת להריב"ש ז"ל ראיתי דבר פלא דכתב שם לענין נשבע לקיים המצוה וז"ל ולא עוד אלא אפי' בלא כולל איכא מ"ד דחיילא שבועה במ"ע מדאמרינן בנדרים מנין שנשבעין לקיים המצוה וכו' וס"ל להאי מפרש ז"ל דאפי' לקרבן חיילא עלי' שבועה מדאמרינן התם לזרוזי נפשי' ואי לא חיילא עלי' מאי זירוז נפשי' איכא. ועוד מדאמרינן התם האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר וכו' אלא שרש"י ז"ל לא פי' כן וקאמר דלא חיילא עלי' כלל לא לקרבן ולא למלקות וזירוז נפשי' בלחוד היא דלא הויא שבועת חנם וזהו הנכון וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ' מטות והכי משמע מדפרכינן בגמ' גבי שבועה שאתן מאי אתן אילימא לעני מושבע ועומד הוא כדאי' פ"ג דשבועות ותנן נמי התם נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור עכ"ל. והדברים מתמיהים מאד. מ"ש דאיכא מפרש דס"ל דנשבע לקיים מ"ע חיילא שבועה אף לקרבן. ותמוה דלא שמענו לאחד מן הפוסקים ז"ל שיאמר כן. דהלא מתני' מפורשת היא בשבועות דכ"ז דפטור. ועד כאן לא נחלקו הפוסקים רק אם חיילא עכ"פ למלקות.. אבל שיחול אף לקרבן זהו דעת ריב"ב במתני' ופליגי רבנן עלי'. ובלא"ה דברים מעוכבים קחזינא בי' בזה. וע"כ דט"ס בדברי' ז"ל וצע"ג

ז) נקטינן מכל האמור בזה דבנשבע לקיים המצוה שיטת הרז"ה, והר"ן ז"ל דחיילא שבועה עכ"פ למלקות. וכן נראה שי' הרשב"א ז"ל בשבועות דכ"ז שהביא שם כל דברי הרז"ה ז"ל והסכים לדברי' ושיטת התוס' ז"ל והרא"ש ז"ל והרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל והמאירי ז"ל דלא חיילא עלי' כלל אף למלקות. וכן נראה שי' הרמב"ם ז"ל. וכו"ע מודים דבשעה שנשבע לא לקי משום ש"ש דנשבעין לזרוזי נפשי'. רק אם לא קיים המצוה אח"כ בזה דעת המאירי ז"ל דלוקה משום שוא. ולא כן דעת הרדב"ז ז"ל

ב נשבע לקיים מצות לית

א) והנה הנשבע לקיים מל"ת כגון שנשבע שלא לאכול נבילות. בזה אין מחלוקת בין הראשונים ז"ל וכו"ע מודים דאינה חלה שבועה כלל אף למלקות. ולאו הוי כנשבע לקיים מ"ע. דבלאו טעמא דליתא בלאו והן איכא טעמא רבא אחרינא בהא. משום דאין איסור חל על איסור. ומבואר הוא להדיא ברז"ה ז"ל בסוף פ"ג וז"ל וכן בנשבע לקיים מל"ת אין עלי' שום עונש שבועה בין כשקיימה בין כשביטלה שאין עלי' בביטול המצוות מחמת השבועה לא קרבן ולא מלקות והיינו דאמרינן בסוף מכות ונחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט התם מי קחיילא שבועה עלי' מושבע ועומד מה"ס הוא. כלומר ואין איסור השבועה חל על איסור המצוה לפי שאין איסור חל על איסור. עכ"ל. וכ"כ תוס' ז"ל בדכ"ז ע"א ד"ה לקיים המצוה. דאפי' ריב"ב דמחייב בנשבע לקיים ולא קיים היינו דוקא לקיים מ"ע כגון לישב בסוכה או לאכול מצה מחייב ר"י ב"ב אבל בנשבע שלא לאכול נבילות מודה שאפי' אכל דפטור דאין איסור חל על איסור מדפריך לעיל גבי נבילה מושבע ועומד מה"ס הוא משמע דליכא מאן דפליג עיי"ש. ועי' בד"כ ע"ב בתוד"ה דכי בסוה"ד ובגליון הש"ס שם. ולפי"ז הא דפריך בכל דוכתי מושבע ועומד מה"ס הוא לעיל (דכ"ב ע"ב וכ"ג ע"ב) ובמכות כ"ג ע"א היינו מכח כללא דאין איסור חל על איסור. דליכא מאן דפליג

ב) ומצינו בזה מחלוקת בין האחרונים ז"ל לענין אי חיילא עכ"פ השבועה לאיסור בעלמא. דהנה הש"ך ז"ל ביו"ד סי' רל"ח סק"ה כתב דנשבע שלא לאכול נבילות ואח"כ נחלה שהותרו לו הנבילות משום פקוח נפש. שאין צריך התרה לשבועתו ועי' מ"ש לעיל בזה. הרי דס"ל להש"ך ז"ל דאין שבועה חלה עלי' כלל אף לאיסור בעלמא. מצד דמושבע ועומד מה"ס הוא. אכן הפמ"ג ז"ל באו"ח בפתי' להל' פסח התפלא עלי' וז"ל ואגב גררא ראיתי להזכיר בכאן דבר אחד והוא לדעתי נקודה נפלאה. כי הנה כבר ביארנו פעמים רבות דנהי דקיי"ל אין איסור חל על איסור היינו לחייב שתים אבל מ"מ תרי איסורי רביע עלי' וביבמות דף ל"ג נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים ועפ"א מה' א"ב בהשגות הר"א ז"ל ונ"מ טובא כמ"ש בפמ"ג ליו"ד סי' כ"ח והשתא למ"ש הש"ך ביו"ד רל"ח דנ"מ למי שנשבע על הנבילה דאינו חל וכשהוא חולה אח"כ אין צריך להתיר דאין השבועה חלה ש"מ דסובר דאין איסור חע"א ואף תרין איסורין לא רביע עלי' כלל. והוא פלא בעיני וצ"ע לדינא טובא עכ"ל. ובירור דברי' הוא דכיון דמבואר בש"ס יבמות דל"ג דאף היכא דאין אחע"א. מ"מ תרי איסורי איכא עלי' כדאמר התם לקוברו בין רשעים גמורים. א"כ בנשבע שלא לאכול נבילות. אף דלא חלה שבועה משום דאין איסור חל על איסור. מ"מ איסור שבועה עכ"פ איכא עלי'. וא"כ כשנחלה יהי' צריך התרה לשבועתו. ועי' בס' בית הלוי ח"א סי' מ"ד שהאריך הרבה בדין זה אם כל היכא דאין אחע"א. איכא עכ"פ תרי איסורי עיי"ש

ג) וראיתי באבני מילואים בתשו' סי' י"ב דכתב להצדיק דברי הש"ך ז"ל. דהא דפריך מושבע ועומד מה"ס. לאו מכח דינא דאין איסור חל על איסור פריך. רק משום דלא מצי למיסר אנפשי' כלל בשבועה כל שמושבע ועומד והיינו דאיכא בין טעמא דמושבע ועומד לטעמא דאין איסור חע"א. דלטעם דאין איסור חע"א עכ"פ תרי איסורי איכא, וטעמא דמילתא כגון באשת אח ונעשית אחות אשה ודאי איסורא דרמי רחמנא על אחות אשה לא פקע במה שהיא א"א דהרי אכתי היא גם אחות אשה אלא דאין עונשין על אחות אשה משום דאין אחע"א אבל איסורא רביע עלי'. וכמו כן בנתנבלה ביום הכפורים איסור נבילה בודאי לא פקע בשביל שהיום יום כפור אלא דאין עונשין על הנבילה אבל עכ"פ תרתי איסורי רביעי עלי'. אבל שבועה הוא איסורא דרמי איהו על נפשי' וכל שמושבע ועומד אין בידו לאסור על נפשי' וא"כ מעולם לא חלה עלי' שבועה שני' כלל. וצדקו דברי הש"ך ז"ל דאין צריך התרה עיי"ש שהאריך: