אפיקי ים חלק א צז

ולפי"ז כיון דטעם דר"ע משום דדעתו בלשון אכילה גם אכ"ש. א"כ גם כשנשבע שאוכל דעתו אכ"ש. אבל התוס' ז"ל (בדף כ"א ע"ב) בד"ה היכן מצינו במדבר ומביא קרבן כו' ז"ל הלכך כיון דחמיר דעתו אכ"ש. וכיון דלדידהו טעמי' דר"ע משום חומר דשבועה. א"כ כ"ז רק באם נשבע שלא לאכול. אבל לא בנשבע שאוכל דאדרבה קולא הוא לגבי' אם יצא ידי חובתו בכ"ש. ולהכי בזה גם לר"ע דעתו אכזית.. אולם עוד מסתפקנא לרבנן דבנשבע שאוכל בוודאי דדעתו אכזית. איך הדין באם אין לו רק חצי זית אם מחויב לאכלו עכ"פ. או דכיון דדעתו אכזית. אינו מחויב כלל לאכול כשאין לו רק חצי זית. ויותר מסתבר לומר כיון דפחות מכזית לרבנן לא מקרי אכילה בלשון בני אדם. א"כ בוודאי אין מחויב לאכול בשאין לו רק חצי זית. דלא מקרי אכילה. וע"ז לא נשבע. ולפי"ז שוב אפשר לומר דאף לפי' תוס' ז"ל דטעמי' דר"ע משום חומר הוא. מ"מ גם אם נשבע שאוכל איכא חומר. אם נאמר דדעתו אכ"ש. דאף אם אין לו רק חצי זית מחויב לאכלו ולקיים שבועתו ושוב אפ"ל דגם בזה נימא לר"ע דדעתו אכ"ש. וראיתי לכת"ה שי' בתשו' השני' האריך מאד בכל מה שנסתפקתי בזה ודין הניין לי כי הסכים לדברי. רק דצ"ע עוד לישב מ"ש שם דברי הירושלמי דמוכח בהדיא דטעמי' דר"ע לאו מטעם חומר הוא וגם בלהקל אמר וכפירש"י ז"ל ודלא כתוס' ז"ל וצ"ע בזה. ובזה אשים קנצי למלין הפעם. ואומר שלום להד"ג יחי' ולכ"א כנפש ידידו דוש"ת

יחיאל מיכל ראבינאוויץ

[סלוצק. ירח שבט. תרנ"ג

] סימן לו

ראיתי ונתתי אל לבי לבאר כל שיטות הראשונים ז"ל בדיני שבועות ונדרים על דבר מצוה כי רבו מאד השיטות והדעות בין הרבוותא ז"ל בזה. ואמרתי לברר טעמו ונימוקו של כל חד מרבותינו ז"ל. ואין בהמ"ד בלא חידוש בס"ד. והמה י' פרטים (א) נשבע לקיים מ"ע (ב) נשבע לקיים מל"ת (ג) נשבע לבטל מ"ע (ד) נשבע לבטל מל"ת (ה) נשבע לקיים מ"ע בכולל (ו) נשבע לקיים מל"ת (ז) נשבע לבטל מ"ע בכולל (ח) נשבע לבטל מל"ת בכולל (ט) כל הני פרטי בקונמות (י) הני דיני במצוה דרבנן. והרבה דברים מחודשים בזה בעזה"י

א נשבע לקיים מצות עשה

שבועות (דף כ"ז ע"א) מתני' נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור. לקיים ולא קיים פטור שהי' בדין שיהא חייב כדברי ריב"ב שהי' ריב"ב אומר מה אם הרשות שאינו מושבע עלי' מה"ס הרי הוא חייב עלי' מצוה שהוא מושבע עלי' מה"ס אינו דין שיהא חייב עלי' אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור. ובש"ס שם מפלפל הרבה בד' הברייתא דמייתי דממעט דבר מצוה מדאיתקש הרעה להטבה עד דמסיק אלא מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ש"מ בדבר הרשות כתיבי דאי ס"ד בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים אתרבי הטבת אחרים מבעיא. וכ' בתוס' בד"ה מדאצטריך תימא א"כ ל"ל לרבנן למימר במתני' תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן תיפוק לי' דלהרע לא מיירי בדבר מצוה מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ובעינן הטבה דומיא דהרעה דבדבר הרשות ולאו פירכא היא דנהי דקיום מצוה לא כתיב הכא מ"מ נילף מק"ו עכ"ל

א) והנה לכאורה נראה מכ"ז לדבר פשוט דעיקר טעמא דפטור בנשבע לקיים ולא קיים הוא משום טעמא דקאמרי רבנן במתני משום דליתא בלאו והן שאם נשבע לבטל פטור. וכמ"ש התוס' ז"ל. ולפי"ז הדין פשוט דדוקא קרבן אינו בנשבע לקיים ולא קיים אבל מלקות איכא. דטעמא דבעינן איתא בלאו והן אינו רק לקרבן ולא למלקות כמו שמבואר בד' תוס' כ"ד ע"א ד"ה אלא כדרבא. וכן מבואר בדרש"י ז"ל שם בד"ה בשלמא לר"ל עיי"ש. וכן כתב להדיא הר"ן ז"ל (בנדרים דף ח' ע"א) בד"ה והלא. וכן מבואר בדברי הרז"ה ז"ל בסוגיין דמילתא דליתא בלאו והן לא אימעיטא רק מקרבן ולא ממלקות יעוי"ש. ועי' במל"מ פ"ד מה"ש ובא"מ בתשו' (סי' י"ד). א"כ פשוט דלפי"ז בנשבע לקיים מצוה ולא קיים פטור רק מקרבן אבל חייב במלקות. וכדברי תוס' ז"ל מבואר גם שיטת הר"ן ז"ל (בנדרים ד"ח ע"א) גבי הא דקאמר שם רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי וגו' ופריך הש"ס והלא מושבע ועומד מה"ס הוא ומשני אלא הא קמ"ל דשרי לי' לאינש לזרוזי נפשי' וכתב הר"ן ז"ל דמעיקרא קס"ד דר"ג אתא לאשמועינן ששבועה חלה ע"ד מצוה כדבר הרשות ומוכח לה מדכתיב נשבעתי ואקיימה ומשו"ה פריך והלא מושבע ועומד הוא דהא מוכחין בפ' שבועות שתים בתרא דהא דכתיב להרע או להטיב בדבר הרשות כתיב קרא ולא בדבר מצוה וכי תימא ה"מ לקרבן דלהרע או להטיב גבי קרבן כתיבא אבל בל יחל איכא אפי' בדבר מצוה א"כ מאי נשבעתי ואקיימה הכי הו"ל למימר דנהי דאימעיטא מצוה מקרבן לא אימעיטא מבל יחל כדחזינא התם בפ' שבועות שתים בתרא (דכ"ה ע"ב) דמילתא דליתא בלאו והן אי נמי בלהבא דאמעיטא מקרבן מלהרע או להטיב ולא אמעיטא ממלקות ולהא ל"צ קרא א"כ מאי קאמר שנאמר נשבעתי ואקיימה ומתרצינן אלא הא קמ"ל דשרי לי' לזרוזי נפשי' כלומר ודאי לא אצטריך האי קרא לומר שהיא חלה לגבי בל יחל אלא ה"ק מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה וכו' עכ"ל הרי מבואר שיטתו דנשבע לקיים המצוה חלה שבועתו לגבי בל יחל. וכן הוא שיטת הרז"ה ז"ל בפרקין דחילוק יש בין נשבע לקיים מ"ע ובין נשבע לקיים מל"ת דנשבע לקיים מ"ע אינה חלה מטעמא דליתא בלאו והן ולא אמעיטא רק מקרבן ולא ממלקות דלמלקות לא בעינן