אפיקי ים חלק א צד

שייך מדאגבי' קני'. דאל"כ, הרי שנוי רשות היא עי"ז. וא"כ ממעילה זו שבאה על ההנאה ואכילה ובאופן דלא קנה ע"י הגבהה ולעיסה. ויקשה הלא יפטר מטעם דקלב"ם. דהלא המיתה וחיוב ממון דמעילה באין כאחד וע"כ דגלי לן קרא דהמיתה לא פטרה. ושפיר דייקו התוס' ז"ל ודוחק לומר ולאוקמי קרא דמעל. בנהנה לחוד בלא אכילה והזיד במעילה דבמיתה לרבי כתבו תוס' בפסחים (דל"ג ע"א) ד"ה ומינה דהוא דוקא באכילה ולא בשארי הנאות. כ"ז דוחק. ועי' ברמב"ם פ"א מהלכות מעילה ה"ג דעיקר אזהרת מעילה מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך הוא. ועי' במשנה למלך שם דבאה מפי השמועה דהוא לאו מיוחד בכל אופן דמעל בשוגג יש לאו במזיד. ועוד דעיקר דיני דמעילה לענין פגם ונהנה דבדבר דיש בו פגם לא מעל עד שיפגום הוא משום דילפינן חטא חטא מתרומה מה תרומה פוגם ונהנה והיינו משום דכי יאכל כתיב ואין לאכילה בלא פגימה וכמבואר במעילה שם ובתוס'. א"כ ע"כ דבמעילה הדין דמעל ע"י אכילה. ואי אפשר לאוקמי קרא דמעילה בנהנה לחוד. ובמעילה ע"י אכילה יפטר מטעם קלב"ם. ושפיר הכריחו התוס' ז"ל דכיון דע"כ איכא מעילה באוכל הקדש. ובאופן דלא קני' בהגבהה ולעיסה כגון בגזבר או באינש דעלמא וסבור שהוא שלו. ולא נתכוין להוציא מרשות לרשות. וע"כ דגזה"כ הוא דהמיתה לא פטרה מטעם דקלב"ם

וכל זה מעיקר דין מעילה שפיר הכריחו התוס' ז"ל אבל אין להכריח מקרא דכל חלב דגם בכרת גלי לן קרא דאינו פוטר מטעם דקלב"מ. דבזה שפיר י"ל דהא דמרבינן מקרא דכל חלב מיירי באופן דשייך לומר מדאגבי' קני' ומדלעסי' קניא ואין החיוב מעילה וחיוב כרת באין כאחד. או דמיירי בנהנה לחוד דליכא כרת משום חלב. ודיוק הש"ס דגזה"כ הוא דאיסור חל על איסור בקדשים לאו מקרא דכל חלב הוא ועיקר אקרא דאשר לד' דמרבי אימורין לטומאת הגוף סמיך. וכמ"ש לעיל. וא"ש ועוד יותר י"ל עפימ"ש. דהא דפריך למ"ד בקדשים נמי אין איסור חל על איסור האי קרא דכל חלב מאי עביד לי', היינו משום דקאי לר"ש ולדידי' ליכא לאוקמי קרא ביש שוה פרוטה וליכא כזית דליכא איסור חלב כיון דס"ל כ"ש למכות. וכמ"ש בס' על"נ. אבל למאי דקיי"ל דלא כר"ש וח"ש רק אסור מה"ת. איכא לאוקמי קרא בכה"ג. ועי' בפסחים דל"ג ע"א לרבי דאמר הזיד במעילה במיתה. אי בעינן דוקא כזית. או גם בש"ס אף דליכא כזית יעוי"ש. וא"ש למאי דמסיק שם ר"פ דגם לרבי סגי בפרוטה אף דליכא כזית

כ) והעיקר נ"ל בזה עפ"י מ"ש בנתיבות (בחו"מ סי' כ"ח סק"ב) לתרץ קושי' העולם בהא מתני' דיש אוכל אכילה אחת דלרבי מאיר דמוסיף אם היתה שבת והוציאו בפי' חייב. הלא עי"ז יפטר מחיוב דאשם מעילות כיון דקים לי' בדרבא מיני' משום שבת ממילא פטור מלשלם קרן של הקדש ובאין קרן אין אשם כמו שהבאתי לעיל וע"ז כתב הנתיבות דיש חילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף. דבקדושת דמים מה שמשלם קרן וחומש אינו כפרה אלא משעת גזילת הקדש כמ"ש תוס' ז"ל בכתובות (דף ל' ע"ב) ולהכי הדין בקדושת דמים דאם אינו בר דמים ולא שוה מידי כגון חמץ של הקדש אין בו קרן וחומש. אבל בקדושת הגוף תשלומין דידהו הוא משום כפרה ואף בנותר דלא שוה מידי מעל. וכיון דתשלומין בהו הוו כפרה לא שייך דיפטר מטעם קלב"מ דבתשלומי כפרה אינו פטור מצד קלב"מ כמ"ש תוס' בכתובות שם גבי תשלומי תרומה בשוגג. עיי"ש ובהגהות אמרי ברוך שם דכדברי' מבואר בדברי תוס' ישינים בכריתות שם. ולפי"ז יתורץ שפיר מה שהקשינו מהא דגלי קרא דגם כרת אינו פוטר ממעילה מקרא דכל חלב. דכיון דבקדושת הגוף קאי קרא כגון אימורין. ותשלומין דקדושת הגוף הוו משום כפרה. לא שייך דיפטר מטעם קים לי' בדרבא מיני'. ואין ראיה מזה לקדושת דמים דהתשלומין הוו משום גזילת הקדש ושייך בזה קלב"מ. וא"ש מאד

סימן לה

יצו ד' את הברכה לכבוד מר ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ם אלי' שליט"א ראבינאוויץ הגאב"ד דוואשילקאווא שוכטו"ס

אחרי דרך מבוא השלום

א) יקרת תשובתו הארוכה הגיעני. וראיתי מ"ש מעכ"ת לתרץ מה שהק' בסתירת, דברי הר"ן ז"ל דלדברי' בשבועות פ"ג דנשבע שלא לאכול ז' ימים לא הוי דבר שא"א לעמוד בו. ורק דהוי שבועת שוא משום דנשבע לבטל מצוה להמית עצמו. א"כ הדין נותן דבנדר כה"ג יחול נדרו דנדר חל לבטל מצוה. וקשה מדברי עצמו בנדרים (דף נ"ה ע"ב) ואם אסר עלי' כל פירות דעלמא לעולם הוי נדר שא"א לקיימו ואינו חל, וכ"כ עוד (בדף ל"א ע"א) שם ובגיטין דל"ה וכתב כת"ה ע"ז דיש לחלק בין נדר לשבועה דמה שמחלק הר"ן בשבועות בין אכילה לשינה הוא רק לענין שבועה דקאי התם. דאף בשבועות הבאי ובדבר שא"א לקיים כלל עובר מיהת בלאו דלא תשא. ע"כ כל מה שאפשר לנו לקיים שבועתו שלא תצא מפי' לשוא בשעה שנשבע מקיימינן. אבל בנדר שוא אינו עובר כלל וכמ"ש הר"ן בנדרים (י"ד ע"ב וכ"ד ע"ב) דנדר שוא לא אשכחן. בזה י"ל דמודה הר"ן דכל שא"א לו לקיים הנדר יהי' מאיזה טעם שיהי' שאין זה נדר כלל והוי כנדרי הבאי משא"כ בשבועה דכשנבטל שבועתו מעיקרו אכתי עובר משום ש"ש ולוקה א"כ מהיכי תיתי לומר כן ולבטל שבועתו מעיקרה ולהתיר לו לאכול מיד אדרבה יש לנו לקיים שבועתו שלא יצאה לשוא ולא יאכל עד שיסתכן, וכיו"ב כתב הר"ן (בנדרים כ"ה ע"א) בד"ה א"א רבא וז"ל דסד"א נהי דבנדרים אמרינן דהפירות מותרין התם הוא משום שאף כשלא נתכוין לאסור פירות לא לקי משום שוא דננר שוא לא אשכחן משו"ה בדין הוא שנאמר שלא נתכוין לאסור פירות בשבועה. דאי לא נתכוין