אפיקי ים חלק א פז

ד' כהרף עין ואולי יבריא מיד ויוכל לעמוד בשבועתו ואני לא אבין. דמלבד דאין והסברא לומר דמקרי דבר שאפשר לעמוד בו. משום דיוכל להיות דיבריא מיד ויעמוד לו רוח והצלה ממקום אחר. הלא עכ"פ כ"ז אינו בידו וכל שאינו בידו מקרי דבר שא"א לעמוד בו לפי הסברא. ועוד קשה יותר הלא כל עיקרה של שבועה זו שמצא מקום לחול. אינה רק על עת חלי' דאז מותרים לו נבילות וטריפות ולא הוי מושבע ועומד מה"ס שלא לאוכלם. ומאי מהני לן שיבריא מיד וא"כ נמצא דאין מקום לשבועה זו אם לא יבריא מיד. ואז הלא מושבע ועומד מה"ס, וא"כ ממ"נ אין מקום כלל לשבועה זו לחול. דבעת תלי' מוכרח הוא לאכול וכשיבריא מושבע ועומד מה"ס שלא לאכול נבו"ט ולא חלה שבועה

וחתנו הרה"ג מוה' שמואל אביגדור נ"י הוסיף עוד לישב. דמאי דאמרינן בנשבע שלא לאכול ז"י דהוי שבועת שוא משום דיאכל ליכשיסתכן ג"כ משום מצוה דפקוח נפש הוא דאין השבועה חל ע"ז משום דהוי נשבע לבטל מצוה. רק כיון דמ"מ מוכרח הוא אח"כ לעבור על מה שנשבע דמי לנשבע שלא אישן ג"י. וזהו שייך רק בנשבע מקודם. אבל נשבע בעת שהי' כבר מוכרח לקיים המצוה הרי נשבע ממש לבטל מצוה. והן הן ד' הש"ך ז"ל. ולדעתי כ"ד תמוהים. מ"ש דבנשבע שלא לאכול ז"י שיוכרח לאכול לכשיסתכן. היינו משום דלא חל ע"ז השבועה דהוי נשבע לבטל מצוה תמוה דא"כ מדוע מקרי דבר שא"א לעמוד בו. דעל מה דחלה שבועתו דהיינו שלא לאכול עד שיסתכן דבר שאפשר לעמוד בו הוא. ועל עת שיסתכן לא חלה שבועה. ורק מצד נדר ושבועה שבטלו מקצתן יש לחקור בזה. ועי' במחנה אפרים ה' שבועות סי' ח' וסי' י"ט. אבל לא מצד שבועה שא"א לעמוד בה. ועוד דהרי הכ"מ ז"ל כ' להסביר טעמי' דהרמב"ם ז"ל משום דכשיאכל לכשיסתכן יעבור אשבועתו ונמצא שנשבע על דבר שא"א לו לקיימו. וחזינן בהדיא דחלה שבועתו גם אעת שיסתכן. ולהכי הוי ש"ש. ונשבע לבטל מצוה לית מאן דכר שמה לד' הרמב"ם ז"ל

ה) ובסברא זו כשנשבע שלא לאכול ז"י מדוע לא נימא באמת דעל עת שיסתכן לא חלה שבועתו בכדי קיום נפשו. משום דהוי נשבע לבטל מצוה. כיון דברור לנו בעת השבועה דשבועה זו תגרום לבטל מצות פקוח נפש דודאי הוא שיסתכן. ובודאי הוי זה בכלל נשבע לבטל מצוה דעלמא. אף דהמצוה ג"כ באה ע"י שבועתו. מ"מ לאו הרעה רשות היא וכשאני לעצמי אמנם חקרתי הרבה בזה דמדוע לא נימא כן. ופשוט דלא שייך בזה לומר דחלה שבועתו גם על עת שיסתכן משום כולל דמגו דחלה שבועה אששה ימים שלא יסתכן בהם מעניעת אכילה חלה גם על יום השביעי שיסתכן בו. חדא. דכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"ש דבאומר שבועה שלא אוכל ככר זו היום וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה לא חלה שבועה שני'. והראב"ד ז"ל השיג עלי' שמתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע שלא יאכל אותו ככר לעולם. ובכ"מ ז"ל כ' לתרץ ד' הרמב"ם ז"ל. ובשעה"מ פי"ז מה' איסורי ביאה כ' שם להסביר ד' הכ"מ ז"ל בד' הרדב"ז ז"ל בתשובותי' שכתב דטעמו של רבינו דלא אמרינן איסור מוסיף אלא היכא שהאיסור נוסיף בזמן שהאיסור הראשון עדיין על החתיכה כגון חמותו ונעשית א"א דמגו דאתוסף עלה איסור א"א לגבי' כולי עלמא אתוסף נמי לגבי' חתנה באותו זמן. אבל הכא בזמן המגו דהיינו שאר הימים אין כאן איסור ראשון דמותר הי' לאכול בשאר הימים. והלכך לא אמרינן בזה מגו להאוכלה ביום עצמו יעוי"ש. והאחרונים האריכו הרבה בזה. ועי' תשו' אבני מילואים סי' ט"ו. ועי' שם בשעה"מ שהביא ראי' לדין זה מש"ס שבועות דכ"ה ע"ב דמתיב רב המנונא לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום חייב. בשלמא לא אכלתי איתא בלא אוכל אלא לא הנחתי מי איתי' בלא אניח,. וקשה הא איתי שפיר בלא אניח תפילין לא בחול ולא בשבת ויו"ט דמגו דחייל אשבת ויו"ט חייל נמי אחול אלא ודאי משמע דכל כה"ג לא חשיב כולל ומוסיף כיון דבזמן המגו ליתי' לאיסורי' קמא כלל. עיי"ש. ונדון דידן נמי להא דמיא דהוי כולל בזמן וזה לא אמרינן. ועי' במחנה אפרים ה"ש סי' י"ט שהקשה בד' הר"ן ז"ל שכתב דנשבע שלא לאכול ז"י הוי נשבע לבטל מצוה ולהמית עצמו אמאי לא תחול שבועה בכלל מגו דחלה היום חלה עד סוף זמנה. ועי' בקצוה"ח סי' ע"ג סק"ג. ואין חפצי להרחיב הדבור בדבר שהאריכו האחרונים

ו) ואפי' לדעת האחרונים דמחלקים בין כולל למוסיף בזה וס"ל דכולל אמרינן מזמן לזמן וראייתם מהא דקיי"ל דהאומר שבועה שלא אוכל מצה סתם הוי כולל ואסור לאכול מצה בלילי פסח עי' בהגהות מאמר מרדכי לס' המאירי לחידושי נזיר ד"ד ע"א. מ"מ בנ"ד נראה פשוט דלא הוי כולל. דעיקר מה דהוי זה נשבע לבטל מצוה הוא רק מכח זה שחלה שבועתו על עת היותו בריא דעי"ז ברור לנו שיסתכן בודאי וממילא הוי עי"ז נשבע לבטל מצוה. וא"כ היכי שייך כולל בכה"ג דנימא מגו דחל על הששה ימים חל נמי איום שביעי שיסתכן בו. דאדרבה מגרע גרע עי"ז דהיא הנותנת. דאי לאו שנשבע על הששה ימים הי' חלה שבועה על יום השביעי. וע"י שנשבע ביחד על ז"י הוי בכאן שבועה לבטל מצוה. ועי' בתשב"ץ ח"א סי' ק' לענין נשבע שלא לחלוץ ושלא לייבם אם שייך בזה כולל. ועוד דכבר חדשנו לעיל בסי' כ"ט דכה"ג היכא דע"י הכולל יוגרם לנו שלא יחול כלל לא אמרינן כולל. וא"כ הכ"נ ע"י שנאמר כולל יסובב לנו דהוי דבר שא"א לעמוד בו משום דודאי יאכל לכשיסתכן וכשאוכל אז עובר אשבועתו וכמ"ש הכ"מ ז"ל בטעמי' דהרמב"ם ז"ל. ואם לא נאמר בזה כולל ונימא דעל עת שיסתכן לא חלה כלל שבועה דהוי נשבע לבטל מצוה. א"כ שפיר תחול שבועתו עד שעה שיסתכן. ולא הוי דבר שא"א לעמוד בו משום דכשיסתכן יאכל. דהלא לא חלה שבועתו על שעה שיסתכן והוי אפשר לעמוד בשבועתו שפיר ותחול שבועתו עד שעה שיסתכן. וכמו בנשבע שאוכל נבילות ושחוטות דמצינו להראשונים ז"ל דאף דלא חלה שבועה לאכול נבילות מ"מ חלה לענין שחוטות. עי' במחנה אפרים ה"ש סי' ח' מה שמביא תשו' הר"ן ז"ל בנשבע לפרוע הקרן והרבית דעל הרבית לא חל ועל הקרן חל. ואפי' למאי שמביא שם שיטת הרמב"ם ז"ל דבכה"ג לא חלה שבועה כלל כיון דלא חלה לבטל מצוה לא חלה גם