אפיקי ים חלק א פד

שבועה שלא אישן ג"י מלקין אותו וישן לאלתר דבלא שינה ג"י לא יוכל אדם לחיות ומוכרח למות. וביאור דברי הש"ס בזה נבאר לקמן אי"ה ועכ"פ כיון דס"ל להש"ס דמוכרח אדם למות בלא שינה ג"י. א"כ יקשה טובא בד' הר"ן ז"ל בשבועות פ"ג לענין נשבע שלא אוכל ז"י המובא לעיל בסי' ל' שחולק אהרמב"ם וס"ל דלא הוי דבר שא"א לעמוד בו ולא דמי לשלא אישן ג"י דהתם בע"כ ישן בתוך הג"י והלכך הוי דבר שא"א לעמוד בו ולא חיילא שבועה עלי'. משא"כ בשלא אוכל יכול להעמיד עצמו ולכשיסתכן תדחה שבועתו ומ"מ מסיק שם דגם בשלא אוכל ז"י לא חלה שבועה ולאו מטעמי' דהרמב"ם רק משום דהוי נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית עצמו עיי"ש. וא"כ יקשה מאד מנ"ל להש"ס בנדרים דטעמי' דר"י דהוי ש"ש בנשבע שלא אישן ג"י משום דהוי דבר שא"א לעמוד בו. וס"ל להש"ס מסברא דאף דר"י אמר לה לענין שבועה מ"מ כיון דטעמי' משום דהוי כנשבע על עמוד של עץ שהוא של אבן א"כ ה"ה בנדר נמי נדר שוא הוא. דילמא טעמי' דר"י לאו משום דבר שא"א לעמוד בו. רק כיון דלא יוכל לחיות בלא שינה ג"י הוי נשבע לעבור על דברי תורה להמית עצמו. ולטעם זה לא יהי' דין זה רק בשבועה דאין שבועה חלה לבטל את המצוה אבל בנדר דחל גם לבטל את המצוה כמבואר לקמן בדט"ז ע"ב גם בקונם עלי' עינו לשינה לג"י ג"כ חייל ומאי פריך הש"ס והאמר ר"י וכו' דילמא לא אמר ר"י רק גבי שבועה ולא גבי נדר

ב) והנראה בזה. דהנה עיקר החילוק שבין נדר לשבועה דשבועה אינה חלה לבטל מצוה ונדר חל מבואר בש"ס לקמן משום דשבועה הוי איסור גברא ולאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה. משא"כ נדר הוי איסור חפצא והחפץ אינו משועבד להמצוה ולהכי חל הקונם על החפץ ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו עיי"ש בר"ן ולפי"ז דכל טעמא דנדר חל לבטל מצוה הוא משום דהוי איסור חפצא. א"כ כ"ז לא שייך רק בקונם שאוסר החפץ עלי'. משא"כ למאי דבעי הש"ס השתא לאוקמי מתני' באומר קונם עיני בשינה. כיון דבכה"ג הוי הקונם על גוף האדם. ומה לי כל גופו או אחד מאברי'. וכיון דהוא משועבד להמצוה אינו חל קונם אגופו לעבור על דברי תורה להמית עצמו ובכה"ג דחייל הקונם אגופו דמי נדר לשבועה דאינו חל לבטל מצוה. ושפיר פריך הש"ס דאפי' נימא דטעמי' דר"י בשבועה שלא אישן ג"י משום דהוי נשבע לעבור על דברי תורה להמית עצמו. מ"מ גם בנדר כה"ג דקיימינן בי' דאמר קונם עיני בשינה דחייל הקונם אגופו לא חייל לבטל מצוה ולעבור אדברי תורה דומיא דשבועה

ג) ואמינא עוד להוכיח דין זה דבקונם כה"ג שאוסר גופו בקונם לא חל לבטל מצוה מד' רש"י בנזיר (ד"ד ע"א) גבי הא דקאמר דקרא דמיין ושכר יזיר אתא לאסור יין מצוה כיין הרשות. ופריך מאי היא קדושא ואבדלתא הרי מושבע ועומד עלי' מהר סיני ופירש"י ז"ל וקיי"ל דנשבע לבטל את המצוה פטור וא"ת הא תנן חומר בנדרים מבשבועות שכן נדר חל על דבר מצוה כדבר הרשות דאיש כי ידור נדר לה' כתיב לא קשיא דהא לא הוי אלא כגון באומר ישיבת סוכה עלי דאוסר אותה עלי' ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום והכי מסקינן בנדרים עכ"ל הרי מפורש יוצא מד' רש"י ז"ל דבאיסר גופו בקונם לא חל לבטל מצוה. וא"כ ל"ק מה שהקשינו לד' הר"ן ז"ל מש"ס דילן דמנ"ל להש"ס דטעמי' דר"י גבי נשבע שלא אישן ג"י משום דהוי דבר שא"א לעמוד בו. דילמא טעמי' דהוי נשבע לעבור על דברי תורה להמית עצמו וא"כ בנדר חל כה"ג. דז"א דכיון דקיימינן באומר קונם עיני בשינה ובכה"ג דהקונם הוי על גופו גם בנדר לא חל לעבור על דברי תורה ודמי לשבועה כמ"ש

ד) ואחרי שנים רבות מצאתי במחנה אפרים הל' נדרים (סי' א') שכ' להוכיח דין זה דלא חל נדר אגופו לבטל מצוה מד' רש"י ז"ל דנזיר הנ"ל. ובשמים עדי כי כונת לד' הגאון ז"ל ומצאתי עוד בס' קהלת יעקב להרי"ט אלגאזי ז"ל בתוס' חכמים אות נ' בנשבע לבטל מצוה שהביא שם ד' המחנה אפרים וראיתו מד' רש"י נזיר וכ' די"ל דאין מזה כ"כ ראי' דכונתו י"ל דאצטריך קרא דמיין ושכר יזיר להכי דאע"ג דנדרים חלין על דבר מצוה מ"מ הו"א דוקא באוסר החפץ על עצמו אבל נדר דבענין נזיר דאסר נפשי' אחפצא לא חייל ת"ל קרא דנזיר דגם בכה"ג חייל על דבר מצוה וה"ה בנדר דעלמא נמי דאפי' באוסר עצמו אחפצא חייל דילפינן מנזיר בהקישא והביא עוד שם דברי תוס' שבועות (דף כ"ה ע"א) ד"ה חומר כ' טעם זה דאצטריך קרא בנזיר לפי שאוסר עצמו על היין והו"א דלא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל וכ' הר"י באסאן בתשו' מהרי"ט ח"א (סי' נ"ד) דכוונת התוס' במ"ש דנדרים גופייהו לא חייל בכלל ההו"א שכ' הוא אבל לבתר דגלי קרא בנזיר ה"ה בנדרים דחיילי אפי' באוסר עצמו על המצוה וכן נאמר בד' רש"י ז"ל. יעו"ש

ובאמת לא ירדתי לסוף דעת הגאון ז"ל בזה דהמעיין בנזיר שם יראה דאין לפרש כן לשי' רש"י ז"ל. דהרי הש"ס פריך הרי מושבע ועומד עלי' מה"ס ופרש"י ז"ל דכוונת הש"ס להקשות דמ"ט באמת חייל לבטל מצוה וע"ז משני דקרא אתי לכדרבא דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חלה אשבועה ופירש"י ז"ל שם דיש חילוק בין מושבע מהר סיני ובין מושבע מפי עצמו וקמ"ל קרא דעל מושבע מפי עצמו חלה נזירותו לבטל שבועתו. עיי"ש באורח מישור שפי' כן דרש"י ז"ל וכן הביא שם בשם תשו' מהר"מ אלשי"ך ז"ל דכן כוונת רש"י ז"ל, עכ"פ לפי"ז הרי גם למסקנת הש"ס לא חלה נזירות לבטל שבועת הר סיני וכשפריך הרי מושבע ועומד מה"ס הוא לא משני דבאמת להכי אתא קרא לאשמועינן דגם בכה"ג חייל ורק מוקי קרא להיכא שאמר שבועה שאשתה דהוי רק נשבע מפי עצמו בזה רק גלי קרא דחייל נזירותו אבל בנשבע מה"ס גם למסקנא לא חייל. וע"כ דקאי החילוק גם למסקנא בין אוסר החפץ על עצמו לאוסר עצמו אחפץ. אבל התוס' ז"ל שיטה אחרת להם בסוגיא זו עיי"ש בד"ה מאי היא שכ' וקשה דאדרבה להכי אצטריך קרא מיותר לומר דחייל עלי' נזירות ועו"ק וכו' וכ' בסוף דבריהם בשם ר"ת ז"ל דגרסינן בתמי' וכי מושבע ועומד מה"ס כלומר ל"ל קרא מיותר לומר לאסור יין מצוה וכי מושבע ועומד מה"ס דנהי דקידוש היום דאוריתא על היין לאו דאורייתא