אפיקי ים חלק א פב

ראוים לאכילה. א"כ כשנסתכן האי גברא וצריך להאכילו ולא נמצא לנו להאכילו רק מדברים האסורים פשוט הדבר דאין צריך התרה לשבועתו כיון דמעולם לא כיון לישבע עליהם ולא אסר עצמו בהם. וכן אם נמצא לפנינו להאכילו מדברים המותרים שאסורין עלי' באיסור שבועה ויש לפנינו גם מדברים האסורים שאין עליהם איסור שבועה. והדין בעלמא דמאכילין הקל הקל תחילה טוב יותר שנאכילו מדברים האסורים והקלים מאיסור שבועה כגון פירות שביעית וכיוצא בהן שאין אסורין רק באיסור עשה. כן נראה לכאורה

ב) אמנם התישבתי בזה וראיתי דז"א. דכיון דכל טעמי' דהרמב"ם דברים האסורים לא הוו בכלל השבועה משום דמצד האיסור שרביע עליהם מקרו דברים שאינם ראוים לו לאכילה. א"כ כ"ז דוקא באוכלם כשהוא בריא שאז אסורים לו. משא"כ בבא לאוכלם כשהוא מסוכן דאז מותרים לו משום פק"נ א"כ ממילא ראוים לו אז מדין תורה ממילא הוו אז בכלל שבועתו כמו כל דבר המותר. וא"כ בשאינו מוצא לאכילה רק מדברים האסורים יהי' צריך התרה לשבועתו וכן טוב יותר שנאכילו מדברים המותרים שאסורין עלי' באיסור שבועה. ובאופן שלא נוכל בקל למצוא היתר לשבועתו משנאכילו מדברים האסורים ואפי' אסורים רק באיסור עשה. כיון דגם הם הוו אז ממילא בכלל השבועה. וא"כ כשאכלם יעבור על שני איסורים איסור עצמם ואיסור שבועה וכשיאכל מדברים המותרים לא יעבור רק אאיסור שבועה לחוד. ואף דגם לסברא זו דכשניתרים לו דברים האסורים מחמת חליו ממילא מקרו אז ראוים לאכילה ונכללים באיסור שבועה. מ"מ עדיין יש לנו לחלק בין הני תרי גווני וי"ל דבאמת היכא שאינו בנמצא להאכילו רק מדברים האסורים והספק רק לענין התרה לשבועתו. בודאי נאמר בזה דכיון דהותרו לו האיסורים ואכילה ראוי' היא לו שוב חיילא שבועתו עליהם וצריך התרה משא"כ היכא שנמצא להאכילו מדברים המותרים ומדברים האסורים. והספק הוא אם נאכילו דברים המותרים ויעבור באיסור שבועה לחוד. או נאכילו דברים האסורים הקלים. דבזה אם נכריע לומר דיותר טוב שנאכילו מדברים המותרים דאם נאכילו מדברים האסורים שוב יחול עליהם איסור שבועה ג"כ. אז יהי' הדין דאין להאכילו מדברים האסורים כיון דהדין דמאכילין הקל ובזה דברים המותרים קלים אצלו וממילא דברים האסורים נשארים אצלו בתוקף איסורם הראשון וממילא מקרו שוב לגביה אינם ראוים. ועל אינם ראוים לא נשבע נמצא דע"י שנאמר שהם ראוים אצלו עתה יסובב הדבר שיהי' ממילא אינם ראוים. וא"כ איך נוכל בזה לומר דיש עליהם איסור שבועה דהוו עתה ראוים לאכילה, כיון דעי"ז יתהוו אינם ראוים. אבל מ"מ פשוט דלא נוכל להאכילו מדברים האסורים דיאכלם בודאי באיסור שבועה דכשאוכלם אכילה ראוי' היא אצלו ועל אכילה ראויה כזו נשבע שלא יאכל. ונכון. ועי' מ"ש בסי' הקודם בזה

ג) וידידי הרב הגאון ר' מרדכי אלי' ראבינאוויץ הגאב"ד דוואשילקאווע שליט"א במכתבו אלי השיג עלי בזה. וז"ל: ומה שכתב דכשיסתכן ויותר אצלו נבילות הם בכלל אוכלים שראוים לאכילה וממילא חלה שבועתו גם ע"ז למפרע ז"א דכיון דבשעה שנשבע לא הי' דעתו לכך לדעת הרמב"ם א"כ לא חלה שבועה ע"ז כלל כיון דלא נתכוין לזה וכן מבואר להדיא בד' הש"ך ביו"ד (סי' רל"ח סק"ה) ע"ש. עכ"ד

והנה אשר השיג עלי מסברא. דכיון דבשעה שנשבע לא הי' דעתו לכך א"כ לא חלה שבועה ע"ז כלל כיון דלא נתכוין לזה. לדעתי איפכא מסתברא. דמה דלא נתכוין לזה מתחלה משום דבלא"ה ג"כ אינם ראוים לו ול"ל לאוסרם. אבל עתה כשהותרו לו ממילא ראוים לו וממילא הוו בכלל שבועתו. וסברא זו נזכרת בדרך אגב בקצרה בתשו' אבני מילואים (בסי' י"ב) יעוי"ש. אפס לפי"ז עלינו לתרץ מה שהשיג מד' הש"ך ביו"ד (סי' רל"ח) הנ"ל. ונבוא בזה לבאר דברי'. והנה ביו"ד שם סעיף ד' פסק דאם אמר שבועה שלא אוכל נבלות וטריפות ואכל אינו חייב משום שבועה שהרי מושבע ועומד מה"ס הוא, וכתב ע"ז הש"ך בסק"ה נראה דנ"מ אף האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבילה שא"צ להתיר שבועתו. ומזה השיג ידידי הרב הגאון הנ"ל דמפורש יוצא מפי כהן גדול הש"ך ז"ל דכיון דכשנשבע בהיותו בריא לא חלה שבועתו אנבילות וטריפות שוב אין מקום לשבועה זו לחול עליהם גם אח"כ כשנחלה והותרו לו. וה"ה בנ"ד

ד) ולדעתי הרבה יש לחלק בזה. דשפתי כהן ברור מללו דהתם כיון דלא נשבע רק על נבילות וטריפות אמרינן שפיר דכיון דבשעה שהוציא שבועה מפי' לא מצאה השבועה מקום לחול ויצאה לבטלה שוב אינו חוזר וניעור דבור של שבועה גם אח"כ כשנחלה כמ"ש הש"ך שם סקכ"ו בהא דפסק שם ביו"ד סעיף כ"א באומר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אין השניה חלה ואם נשאל על הראשונה חלה השני'. וכתב הש"ך הטעם שחלה השני'. שהחכם עוקר הנדר מעיקרו וכאילו לא היתה השבועה הראשונה כלל ונמצא שני' חלה למפרע ומשמע דבהפרת הבעל דמיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו אף שהפר הראשונה אין השני' חלה וכ"כ בתשובת מהר"מ מינץ (סי' מ') עיי"ש. חזינן מזה דאף דקיי"ל בעלמא היכא דאין איסור חל על איסור מ"מ איסור השני מתלי תלי וקאי ואי פקע הראשון חייל כמבואר יבמות (דף ל"ב ע"א) מ"מ דבור של שבועה שאני דכיון דלא מצא מקום לחול בשעה שהוציאו מפי'. וכיון שבטל שוב אינו חוזר וניעור. ולא אמרינן בדבור דמתלי תלי וקאי. ועי' בשעה"מ פי"ז מהלכות איסורי ביאה דהביא ראי' לזה מד' התוס' נדרים (דף צ' ע"ב). וכ"כ בתשו' רעק"א ז"ל (סי' קס"ח). ולזה שפיר כ' הש"ך בסק"ה דכשנשבע שלא אוכל נבילות וטריפות כיון דבשעה שנשבע לא מצאה השבועה מקון לחול משום דמושבע ועומד מה"ס הוא ואין איסור חל על איסור. שוב אינו חוזר וניעור דבור של שבועה גם כשנחלה והותרו לו נבילות וטריפות. וכ"ז שייך דוקא בנשבע על דבר מיוחד ופרטי כמו בדיני' דהש"ך דנשבע רק על נבילות וטריפות לחוד. ולא מצא דבורו מקום לחול כלל. משא"כ בנ"ד שנשבע סתם שלא אוכל ועל דברים המותרים חלה שבועתו בודאי. רק דדברים האסורים לא נכללו בשבועתו דלא נתכוין עליהם דלא כיון לאסור רק אוכלין הראוין. א"כ כיון דשבועתו מצאה מקום לחול אהיתירא ולא יצאה לבטלה. ממילא כשנחלה אח"כ ונעשו גם נבילות וטריפות