אפיקי ים חלק א פא

שכתבנו לעיל דמה דיוכרח לאכול דברים האסורים משום קיום השבועה מקרי נשבע לבטל המצוה מ"מ יקשה הלא עיקר טעמי' דהרמב"ם בשבועה שלא אוכל ז"י דהוי דבר שא"א לעמוד בו משום דודאי יאכל לכשיסתכן כמ"ש הכ"מ ובזה בודאי יקשה דלכשיסתכן הלא יכול לאכול דברים האסורים דאז יותרו לו וגם נשבע לבטל מצוה לא הוי והי' נראה בזה דכיון דעיקר טעמיה דהרמב"ם בשבועה שלא אוכל ואכל נבו"ט פטור הוא משום דאינם ראוים לאכילה ולא כיון עליהם. א"כ לכשיסתכן ויותרו לו משום פקוח נפש ונמצא דאז ראוים לו ממילא יוכללו בכלל השבועה ג"כ ושפיר הויא השבועה בדבר שא"א לו לקיימו וסברא זו מצאתי גם באבני מילואים (סי' י"ב) בתשובה אכן עדיין יקשה להצד שכתבנו דמשום מאי דיוכרח לאכול דברים האסורים לא מקרי נשבע לבטל מצוה ודבר שא"א לעמוד בו ג"כ לא הוי כיון דיכול לעמוד במציאות. א"כ אכתי יקשה דהלא יכול לאכול דברים האסורים גם קודם שיסתכן ואז ליכא עלייהו איסור שבועה

יד) וידידי הרב הגאב"ד דואשילקאווא יחי' העירני בזה במכתבו לתרץ קושיא זאת די"ל דלכך דייק הרמב"ם בפ"א מה"ש בה"ז וכתב שנשבע שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופין. משום דבשלא אטעום הדין דאף בכ"ש חייב כמבואר בשבועות (דכ"ב ע"א) וכ"פ הרמב"ם בפ"ד ה"ב דנשבע שלא יטעום כלום ואכל כ"ש חייב. וכיון דאסר עצמו בכ"ש לא הוי דבר שאפשר לעמוד בו משום דבידו לאכול כ"ש כשיסתכן דגם ע"ז נשבע. ומה שהוסיף תיבת "כלום" אף דבלשון טעימה לחוד נאסר בכ"ש. היינו דבא לכלול בזה גם נבלות וטריפות וכל דבר האסור ועל כולן נשבע. ונרוויח בזה דאפי' למאי שחדשנו דלא שייך בנ"ד לדון דין כולל משום דהכולל מגרע לנו שלא תחול השבועה כלל. מ"מ בזה שאסר עצמו בכ"ש ממילא חלה שבועה גם אנבלות וטריפות גם בלא כולל כמבואר בש"ס (דף כ"ג ע"ב) וכ"פ הרמב"ם בפ"ה ה"ז. אמנם כ"ז מלבד דאינו מבואר בכוונת הרמב"ם ואפי' אם יהיבנא ליה לדחוק כן בכוונתו ונאמר ג"כ דמ"ש בפ"ה ה"כ נשבע שלא יאכל כלום שבעה ימים ולא כתב לשון טעימה סמך עצמו אמ"ש בפ"א. וכ"ז הוא דוחק. אמנם מה נעשה לתרץ ד' הטוש"ע יו"ד (סי' רל"ו ס"ד) שכ' נשבע שלא יאכל ז"י ולא הזכיר לא לשון טעימה ולא לשון כלום. ובעיקר הקושיא הלא יכול ח"ש כשיסתכן כבר כן הגאון רעק"א ז"ל ומובא בשמו בחי' חת"ס למס' נדרים (דף ט"ו) עיי"ש

טו) והנראה בזה למ"ש הכ"מ בשם הר"ן. לפרש טעמיה דהרמב"ם דבנשבע שלא אוכל ואכל דברים האסורים באכילה כגון נבו"ט פטור משום שבועת בטוי דהוו דברים שאינם ראוים לאכילה ובנשבע שאוכל ואכל נבו"ט וכיוצא בהן פסק דינא ידי שבועה. וכ' דלא דמי מי שנשבע שאוכל למי שנשבע שלא יאכל שהנשבע שלא יאכל מסתמא לא נשבע אלא על דברים הראוים דדברים שאינם ראוים לו לא הי' צריך להשבע עלייהו. ומשו"ה בנשבע שלא אוכל ואכל דברים שאינם ראוים ונבלות בכלל פטור. אבל נשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי חובתו ולהכי גם כשאכל נבלות יצא. ולפי"ז י"ל כיון דעיקר הטעם דבנשבע שלא אוכל אין נבלות בכלל משום דאמרינן לדעתי' דבודאי לא כיון לאסור עצמו בהן משום דבלא"ה ג"כ אסורים לו ולא צריך לישבע עלייהו. א"כ י"ל דכ"ז לא שייך רק אם אין נפ"מ מזה לעיקר השבועה כגון שבועה שלא אוכל היום דשבועתו חלה בכל אופן ואמדינן לדעתיה דמסתמא לא כיון לאסור עצמו גם בנבלות וטריפות. משא"כ בנשבע שלא אוכל שבעה ימים דאז תלוי' עיקר שבועתו בזה. דאם נאמר דגם נבו"ט הוו בכלל השבועה ממילא לא חלה שבועה כלל דהוי דבר שא"א לעמוד בו. ואם נאמר דלא כיון כלל לנבו"ט ודברים האסורים ממילא הוי שבועתו בדבר שאפשר לעמוד בו וחלה שפיר. מנלן בזה דעתיה דהאי גברא אם לשבועת בטוי קמיכוין או לשבועת שוא ויאכל לאלתר והאיך נוכל לאמוד דעתיה בכגון דא, וי"ל דבכה"ג באמת לא שייך לאמוד דעתיה וא"כ ממילא כיון דסתמא נשבע ולא הוציא דברים האסורים מכלל השבועה גם עליהם נשבע דאכילה גם בהו שייכא ולא הוו כעפר ורק משום דאריא רביע עלייהו אמרינן דמסתמא לא כיון להם דל"ל לאוסרם הלא בלא"ה אסורים ועומדים ובנ"ד שאין שייך לומר כן דאדרבה אולי כונתו גם עליהם כדי שתהי' שבועתו רק שבועת שוא ולא שבועת בטוי. וא"כ אדרבה ראיה מדלא הוציאן מכלל לשונו דגם עליהם נשבע. והדבר צ"ב עוד דנימא בזה אין אדם מוציא דברים לבטלה ועי' ברא"ש פ"ג דשבועות (סי' כ"א) שכתב דאם אוסר עלי' כל פירות בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע זמן ממילא נאסרו עלי' לעולם. דאיזה זמן תתן לו ולא מסתבר שלא יאסר רק רגע אחד. ולא אמרינן בזה ג"כ לדידי' דבודאי אין אדם מוציא דברים לבטלה ומנ"ד יש לחלק. ואכ"מ להאריך יותר. ועי' בגליון רש"א ביו"ד (סי' רל"ו סק"ד). ועדיין צ"ע

סימן ל

חקירה לדעת הרמב"ם ודעימי' דס"ל בנשבע שלא אוכל לא הוו דברים האסורים בכלל כמובא בסי' הקודם מהו הדין אם נחלה האי גברא באופן שנצטרך להאכילו משום פק"נ ולא מצאנו בעדו רק דברים האסורים אם צריך התרה לשבועה או לא. וכן אם נוכל להאכילו דברים המותרים שאסורים עלי' באיסור שבועה אם יש להאכילם לו. או יותר טוב שנאכילו מדברים האסורים שאין עליהם איסור שבועה וכל פרטי דינים שישנם בזה עם כל צדדי הספיקות יבוארו לפנינו בס"ד

א) והנה לכאורה נראה דלשיטת הרמב"ם ודעימי' דס"ל דבנשבע שלא אוכל אין נבילות וטריפות וכל דברים האסורים בכלל משום דמקרו דברים שאינם