אפיקי ים חלק א ח

ראי' כמ"ש תוס' לקמן (ד"פ ע"א) ואין ללמוד בזה דיש לו תשלומין. מטומאה דפסח דיש לה תשלומין בשני. דשאני התם דבאמת חיובי מחייב בפסח רק דאנוס הוא מצד איסור טומאה. וי"ל דגילה לן קרא דזה לא מקרי לא חזי בראשון. משא"כ היכא דהי' פטור לגמרי בראשון מצד טומאתו. בכה"ג בודאי אין לו תשלומין. כיון דלא חל עלי' חיובא כלל בראשון לא שייכה תשלומין. וא"כ א"ש לעולא דס"ל שו"ז על טמא שרץ. אין ללמוד מפסח לעלמא דשאני טומאה כמ"ש. ושפיר אמר דבטמא בראשון פטור מחגיגה אף כשנטהר בשני

וצ"ע לי עוד בזה דברי הרשב"א ז"ל עצמו שבתוס' ז"ל לקמן (דף צ"ג ע"א) בד"ה אלא. שכתב דלרב יהודה דס"ל דדרך רחוקה הוי כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה. לא איצטריך גם דרך רחוקה לגופי' כיון דלא חזי למיכל ואיש לפי אכלו כתיב. ורק דאיצטריך למיכתב דלא נימא כיון דלא חזי בראשון לא ליעבד בשני. ולמה שביארתי צ"ע. דאף אם יש פנים לומר דטמא מקרי לא חזי משום דהאיסור מעכבו והוי כמעוכב מחמת איסור תחומין ביו"ט או מהקרבה בשבת. אבל מ"מ פשוט לכאורה דאם הוא בדרך רחוקה ואינו יכול לבוא. וגם בסוסים ובפרדים אינו יכול לבוא דבאופן זה מיירי בתוס' שם עי"ש. א"כ הוא אנוס גמור. והיכי ס"ד בזה דמקרי לא חזי בראשון. דאין לך אונס גדול מזה. ועיקר תשלומין דשני בשגג ונאנס בראשון הוא. וצ"ע

ח) עוד הקשה שם השאג"א ז"ל על תי' הרשב"א ז"ל דלא איצטריך טמא אלא לומר דעביד בשני. א"כ אותן אנשים שהי' טמאים לנפש אדם דלמ"ד שו"ז על טמא שרץ. ע"כ דהי' ביום הששי או קודם. וא"כ אמאי נסתפק מרע"ה והקריב משפטן לפני ד' הא אכתי לא ידעו מפסח שני. ולא מיבעיא לי' רק לענין פסח ראשון. ומאי ספק בזה הלא כבר כתיב איש לפי אכלו. וזה יקשה גם לתי' שני בתוס' דאיצטריך טמא למימר דאין צבור נדחין. דמאי מסתפק לי' בפסח ראשון עיי"ש. ואמר לי הרב הגאון מוהר"צ הירש שליט"א הגאב"ד דפינסק דיש לתרץ קושי' עפי"מ דאי' בספרי פ' בהעלותך דלומד ק"ו דפסח דוחה טומאה מפרה אדומה שלא דחי שבת ודוחה טומאה. פסח שדחי שבת אינו דין שדחי טומאה. רק דדחי שם פסח שני יוכיח דדוחה שבת ואינו דוחה טומאה. וא"כ כשלא נאמרה עוד פרשה דפסח שני שפיר הי' ק"ו מפרה דדוחה טומאה

ולי נראה דזה אינו. דק"ו זה מפרה לא שייך רק לענין עשיי' בטומאה כשהכהנים או הבעלים טמאין. וכ"ז דוקא אי חזי למיכל לאורתא דנוכל לקיים איש לפי אכלו משא"כ בטמא מת בששי שלו דלא חזי למיכל לאורתא. לא שייך כלל למילף מק"ו דפרה דתדחה טומאה. דדין זה דאכילה בטומאה לא שייך כלל בפרה. ורק דעשיי' שלה דוחה טומאה. אבל בפסח דבעינן גברא דחזי לאכילה משום שמתחילתו לא בא אלא לאכילה. וזה לא שייך ללמוד מפרה. א"כ ממילא בבעלים טמאין לא תדחה טומאה מטעם דלא חזי לאכילה עכ"פ. ולא עדיפא מבעלים חולה וזקן. ועי' בטו"א (בחגיגה ד"ט) שכתב ג"כ כה"ג דשאני פסח משאר קרבנות צבור במאי דהותרה אצלו גם האכילה בטומאה ואין ללמוד אותו מעלמא יעו"ש

ט) ופליאה גדולה ראיתי בענין זה בס' מנח"ח מצוה פ"ח שמביא דברי הטו"א ז"ל (בחגיגה ד"ט) שכתב לפרש מ"ט אמרינן כשחל יו"ט ראשון בשבת דיש תשלומין לחגיגה למחר אף דלא חזי בראשון. ותוס' ז"ל כתבו דטעמא משום דהוא מחזי חזי ורק דיומא קגרים. והטו"א ז"ל כתב טעם אחר בזה. דהא קיי"ל דכל קרבן הקבוע לו זמן דוחה שבת. והטעם דלא דחיא חגיגה שבת הוא משום דאין קבוע לה זמן דיש לו תשלומין למחר. וא"כ אי נאמר דאם חל יום ראשון בשבת אין לו תשלומין גם למחר משום דלא חזי בראשון שוב הדר הו"ל קרבן הקבוע לו זמן ויש לו לדחות שבת ג"כ. וכיון דדחי שבת שוב יש לו תשלומין וחוזר הדין דלא ידחה שבת דהו"ל קרבן שאין קבוע לו זמן. והו"ל שני דברים הסותרים זה את זה. ואי אתה יכול לתפוס החבל בשני ראשין. ולכן אמרינן כל חד קאי אדוכתי' דלא דחי שבת ויש לו תשלומין. ולא כדברי תוס' ז"ל דמחלקין בין חסרון בגופו להיכא שהיום גורם

וע"ז תמה המנחת חינוך מש"ס ערוך בפסחים (דף פ' ע"א) דקאמר דלהכי לא מטמאין לי' במת משום דמדחהו מחגיגתו. וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשביעי והרי שבת וטומאה דין אחד להם וקרבן צבור הקבוע לו זמן דוחה שבת וטומאה. א"כ כשהי' טמא בראשון ואמרינן דכיון דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו. וא"כ הו"ל שוב קרבן הקבוע לו זמן ומן הדין ידחה טומאה ג"כ. ושוב חוזר הדין דיהי' לו תשלומין והו"ל קרבן שאין קבוע לו זמן. ולא ידחה טומאה. ונאמר דכ"א קאי בדוכתי' דלא דחי טומאה ויש לו תשלומין כמו גבי שבת. וע"כ דלא כטו"א ז"ל. ואף דע"י הטומאה נעשה זמנו קבוע. מ"מ כיון דבלא שבת ובלא טומאה יש לו זמן שבעה ימים אינו דוחה שבת וטומאה מגזה"כ. ושוב כתב שמצא בתוס' (דף ע"ו ע"ב) בד"ה ה"ג שכתבו בהדיא כן. דלא מצינן למימר דטעם דאינו דוחה שבת וטומאה בחגיגה משום דיש לה תשלומין. שהרי איכא למ"ד בנטמאו בט"ו כיון דלא חזו ביום קביעת חובתי' כה"ג לית לה תשלומין. הרי שהוכיחו ג"כ מסוגיא זו דלא הוי טעמא משום דיש לה תשלומין. וכן ראיתי בס' נחלת יהושע הקשה ג"כ על הטו"א ז"ל מסוגיא זו. וכן בהג' הרש"ש על תוספות דדע"ו שם

י) ואני תמה אקרא על הגאונים האלה ז"ל. כי בעניי איני רואה ריח קושיא על הטו"א ז"ל מסוגיא זו. למאי שכתבו בתוס' בד"ה אתה מדחהו מחגיגתו וז"ל. וא"ת והא קיי"ל בתמיד נשחט דערל וטמא משלחים קרבנותיהן. ותי' ריב"א הואיל והיא חובה לבוא ברגל יש לה דין עולת ראי' דדרשינן בפ"ק דחגיגה דטמא פטור מן הראי' שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וכו'. וכן איתא בירושלמי דאיתקש לעולת ראי' עכ"ל. הרי שכתבו בהדיא דטעמא רבא אחרינא איכא בהא דליכא חגיגה בטומאת בעלים. משום היקישא לעולת ראי' ופטור מגזה"כ. ולאו משום דאינה דוחה טומאה. דמאי דחי' צריך הלא יוכל לשלוח חגיגתו ורק דפטור מגזה"כ דהיקישא. וא"כ אינו שייך כלל להקשות דנימא כיון דממילא ע"י הטומאה אין לו תשלומין תו הו"ל קרבן הקבוע לו זמן וידחה טומאה. דלאו משום דאינו דוחה הוא ורק דאיתקש לעולת ראיי'. ובעולת ראי' גופה גזה"כ דבעינן שיהי' בר ביאה. ועי' בטו"א (חגיגה ד"ד