אפיקי ים חלק א עז

בכח ולא בפועל דצריך למתשל עלה. וממילא לא שייך לדון בזה כולל דמגו דחלה אשחוטות תחול אנבילות דסוף סוף לא תחול אנבילות כמו השחוטות דיהי' חיובא עלי' לקיים שבועתו. ולהכי לא דיינינן בזה כולל כלל. וא"ש

טז) עוד יש לומר בזה בפנים מסבירות, עפ"י מאי דמצאתי בס' בית הבחירה לרבינו המאירי ז"ל על מס' נדרים ד"ח ע"א. שהאריך שם לבאר פרטי דינים אלו וכו' וז"ל ודין ענינים אלו הוא שאם נשבע לבטל מצות עשה בפרט. כגון שלא אוכל מצה בפסח אין שבועת בטוי חלה עלי' ולוקה משום שבועת שוא. ואם בכלל כגון שלא אוכל מצה הופקע מחויב המצוה וחלה עלי' שבועת בטוי. והרי אותה מצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה וכו' עכ"ל ז"ל. ומדהוסיף רבינו ז"ל הדברים דבנשבע בכולל הופקע מחיוב המצוה והרי המצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה כלל. מוכח דבא רבינו ז"ל לבאר לנו בזה טעם הדבר דחלה שבועה בכולל לבטל מצוה אף דמשועבד הוא לקיים המצוה. מ"מ כיון דנשבע בכולל הופקע מחיובה ולא נתחייב בה כלל דכיון דיש מקום לשבועה לחול דהיינו אהתירא ודבר הרשות. המצוה ממילא נדחית ממנו ולא נתחייב בה כלל. ולא הוי מטעם כולל דאמרינן בעלמא גבי איסור חל על איסור מגו דחל אהיתירא חל נמי אאיסורא. רק מטעם דכיון דנשבע בכולל ויש מקום לשבועה לחול. המצוה נדחית ממילא. ואין זה בכלל נשבע לבטל המצוה כן נ"ל בהסבר דברי רבינו ז"ל. ועי' בס' קרן אורה לנדרים דפי' כן טעמי' דהירושלמי מדנפשי' עיי"ש בדט"ז. ולדעתי הן הן דברי רבינו המאירי ז"ל. ועי' בתוס' שבועות דכ"ד. ד"ה אלא כדרבא במאי שהביאו מתוספתא מחלוקת ר"ש ורבנן בשבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין. ובמהרש"א שם שהביא קושי' מהריב"ל לר"ל דל"ל כולל באיסור הבא מעצמו עיי"ש ואכ"מ להאריך בכ"ז. עכ"פ לדברי המאירי ז"ל א"ש מאד מאי דמחלקים הראשונים ז"ל בין נשבע בכולל לבטל מצוה בשב וא"ת ובין נשבע לבטל בקום ועשה. דבנשבע לאכול נבילות ושחוטות לא שייך לומר דכיון דיש מקום לשבועה לחול אשחוטות ממילא נדחה איסור נבילות והופקע מהאיסור לגמרי. ולהכי לא חיילא שבועה כלל על הנבילות ולא מהני מה שנשבע בכולל וא"ש. ועי' נזיר ד"ד ע"א. ועמ"ש לקמן סי' ל"ו אות ו' בכוונת המאירי ז"ל

יז) הדרן לדידן דממה שכ' רוב הראשונים ז"ל דאינה חלה שבועה בכולל לבטל מצוה בקום ועשה אין ראי' לנ"ד דדבר שאינו יכול לעמוד בו ולקיים שבועתו מצד הדין הוי בכלל דבר שאי אפשר להיות שבועת שוא. דלאו מטעם זה אתו עלה רק מטעם נשבע לבטל מצוה כמ"ש. ואדרבה ראי' גדולה ממאי דפסק הרמב"ם ז"ל דנשבע לאכול חצי שיעור מנבלה חלה שבועתו אף דמצד הדין אין בידו לקיים שבועתו ולעבור אאיסור תורה בידים כדי לקיים שבועתו. מוכרח הדבר דאף דאינו יכול לקיים מצד הדין לא הוי בכלל דבר שא"א ולא הוי שבועת שוא. והא דפסק הרמב"ם ז"ל דשבועה שלא אוכל ז"י הוי ש"ש משום דיהי' מוכרח לאכול לכשיסתכן וכמ"ש הכ"מ ז"ל אף דבידו שלא לאכול ולמות ברעב ורק מצד הדין עלי' לאכול לכשיסתכן. מ"מ דבר שא"א לעמוד בו מקרי. אפשר לחלק בזה. דלא דמי לנשבע לאכול ח"ש נבלה דאף דלכתחילה אסור לו לעבור אאיסור תורה כדי לקיים שבועתו. מ"מ הדבר אינו רחוק ממציאות. דבמציאות אפשר לו לקיים שבועתו ולאכול החצי שיעור נבילה וכשיאכלנו מלבד דיהי' קיום שבועה בידו. אדרבה עוד אפשר לומר דבדיעבד לא יהי' עבירה בידו משום אכילת ח"ש. דאף דלכתחילה אין לו לאכלו כדי לקיים השבועה דמאי אולמא איסורא דשבועה מאיסורא דח"ש נבלה. מ"מ בדיעבד אמרינן להיפך מאי אולמא איסורא דח"ש מאיסורא דשבועה דנימא שעבר עבירה ולא קיים שבועתו. אדרבה קיום שבועה בידי ואין עבירה אצלו. ורק לכתחילה שב וא"ת עדיף. דוגמת מ"ש הנודע ביהודה במהדו"ק בסוף הספר לענין אין עשה דוחה עשה יעוי"ש. וע"כ מקרי דבר שאפשר לעמוד בו. משא"כ בהא דיוכרח לאכול לכשיסתכן מצד הדין דפקוח נפש. דהוא רחוק כלל ממציאות שלא יאכל לכשיסתכן וימות ברעב דיהי' דמו בראשו וה"ז שופך דמים. ולכך חשבינן לי' דבר שא"א דרחוק מאד ממציאות וא"ש

יח) עוד רגע אדבר במה שראיתי בס' מחנה אפרים הל' שבועות סי' י"ט כ' וז"ל כשאין השבועה חיילא מחמת שהוא מושבע כבר לא אמרינן שייקיים מקצת במה שאינו מושבע מהרח"ש נסתפק בזה ומדברי מרן בכ"מ פ"ה מה"ש גבי הנשבע שלא לאכול ז' ימים נראה דכיון דאינו יכול לקיים כולו לא חלה כלל וע' מ"ש לעיל סי' ח' ודלא כמשמע מד' הר"ן שם ע"כ לשונו. ובעניי לא אוכל לירד לסוף דעת הגאון ז"ל בזה. ואיני יודע מאי שייכות איכא בחקירתו לדברי הר"ן והרמב"ם ז"ל. הלא טעמי' דהרמב"ם לד' הכ"מ הוא משום דודאי יאכל לכשיסתכן וכשאוכל אז עבר אשבועתו והו"ל דבר שא"א לו לקיימו והו"ל ש"ש כמו בנשבע שלא אישן ג"י. ואיך נאמר בזה שיקיים מקצת שבועתו במה שיכול לקיים דכיון דשבועה אחת היא על ז' ימים ואינו יכול לקיימה בכולה ובודאי יעבור עלי' הו"ל מעיקרה שבועת שוא כנשבע על עמוד של עץ שהוא של אבן כפרש"י בסוכה דנ"ג ע"א. וטעמי' דהר"ן אינו רק משום דבמציאות יוכל הדבר להתקיים שלא יעבור אשבועתו וכמו שהארכנו לבאר ד' ז"ל. ובשלא אישן ג"י כו"ע מודו וש"ס ערוך הוא דאינה חלה שבועתו, ולא אמרינן דכ"ז שיוכל להעמיד עצמו שלא יישן יתחייב לעמוד בשבועתו. וע"כ משום דעיקרה שבועת שוא היא. משא"כ היכא שמקצת שבועה לא חיילא מחמת שהוא מושבע כבר אז אפשר שמחויב לקיים מקצת במה שאינו מושבע. ומה שאינו יכול לקיים שבועתו מצד שהוא מושבע כבר זה לא הוי בכלל דבר שא"א לעמוד בו כמו שהכרחנו לעיל. ואולי כונתו לדמות האי דינא מאי דלא חיילא שבועה מצד דבר שא"א לעמוד בו להיכא דלא חיילא מצד שהוא מושבע כבר. אבל א"כ יקשה האיך נוכל לפרש דבזה יחלוקו הר"ן והרמב"ם דלא נזכר כלל מזה בדבריהם. ועוד דיקשה לכו"ע מש"ס ערוך דשבועה שלא אישן ג"י. ובמה נחלק בין השוים בזה סוף סוף דברי בעל מחנה אפרים ז"ל צריכים לי תלמוד ובעניי לא אוכל לרדת לסוף דעתו בכ"ז ועמ"ש לקמן (סי' ל"ב אות ה') לשי' הר"ן ז"ל דהוי נשבע להמית עצמו. מדוע לא נאמר דעל יום השביעי לא חלה