אפיקי ים חלק א עה

שלא אכל. וע"ז תמה הנמוק"י ז"ל דהרי בנשבע שלא אישן ג' ימים ג"כ כשישן בעל כרחו כשתקפוץ עלי' השינה כיון דיהי' אז אנוס מצד גופו הרי ג"כ לא יעבור אשבועתו בשינה זו. ומ"מ מקרי א"א לעמוד בו דעכ"פ הוא נשבע שלא יישן ג' ימים וברור לנו שיישן ממילא. א"כ בשלא אוכל ז' ימים ג"כ כיון דברור לנו שיאכל לכשיסתכן. ואף דיהי' אז אנוס על פי הדבור ולא יעבור אשבועתו. מ"מ לא יעמוד בשבועתו שנשבע שלא יאכל כן אפשר לומר בכוונת הנמוק"י יוסף ז"ל. ובסברת הר"ן ז"ל צ"ל דס"ל לחלק. דבשינה אף דיהי' אנוס מ"מ יעבור בזה אשבועתו רק דאונס רחמנא פטרי' מעונש. משא"כ כשיאכל לכשיסתכן אף דלא נאמר דאיסורין הותרו לחולה רק הודחו ועי' בב"י סי' שכ"ח באו"ח לענין שבת אצל פק"נ מה שהביא ד' הר"ן ז"ל בביצה פ"ב דרק הודחה ולא הותרה והאחרונים האריכו בזה. מ"מ כיון דאנן נצוונו לאכול משום מצות פקו"נ לא יעבור כיון אאסור דשבועה

ח) רק דצ"ע לפי"ז קצת למאי דמוכיח הש"ס יבמות קכ"א ע"ב מהא דשבועה שלא אישן ג' ימים דבלא שינה ג"י מוכרח הוא למות יעוי"ש ולקמן נדבר מזה. א"כ מאן אמר לן דבשבועה שלא אישן ג"י בודאי יעבור אשבועתו משום דבודאי יישן בתוך הג"י אפי' נאמר סברת הר"ן ז"ל משום דבעל כרחו יישן. מ"מ אולי יישן רק לכשיסתכן דאז השינה מותרת לו מה"ד משום פקו"נ. ובאמת כן מוכח שי' הרמב"ם ז"ל דאין נ"מ כלל בין שלא אישן ג"י ובין שלא אוכל ז"י בין בדינא ובין בטעמא. דכ' בפ"ה מה"ש ה"כ נשבע שלא יישן ג"י או שלא יאכל כלום שבעה ימים וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא אין אומרים יעור זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן אלא מלקין אותו מיד ויישן ויאכל בכל עת שירצה. והנה השיעור ז' ימים שכ' לשלא אוכל. לא נמצא לזה מקור בש"ס [ואולי מקורו מש"ס דירושלמי פ"ב דנדרים שמביא הכ"מ. רק דשם הלא מבואר איפכא]

ועי' במנחת חינוך מ' ל' מ"ש בזה דמי כמוהו חכם בחכמת הטבע בודאי ידע דא"א שיחי' ז"י בלא אכילה. וכן כ' הב"ח בטור יו"ד סי' רל"ו דצ"ע מנלי' זמן ז' ימים. ומש"ש עוד דאין לגרוס בירושלמי הנ"ל ג' ימים משום דג"י בודאי יכול אדם להתענות והחוש מעיד ע"ז וע"כ הגירסא ז"י וט"ס הוא בכ"מ עיי"ש. פליאה גדולה על גאון כמוהו אשר עיני' כיונים על כל אפיקי הש"ס שכ' כזה מסברת עצמו ועדות החוש. והוא ש"ס ערוך ביבמות (דף קכ"א ע"ב) וראיית הש"ס מקרא דאסתר וצומו עלי ואח"כ ואל תשתו עיי"ש. עכ"פ נראה מד' הרמב"ם ז"ל דגם בשינה בידו להעמיד עצמו ולנדד שנה מעיני' עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול. רק דכיון דהויא ש"ש אין אומרים יעור עד שיצטער, אבל מ"מ משמע דבידו הוא כמו בשלא אוכל וחד דינא וחד טעמא לתרווייהו אליבא דהרמב"ם ז"ל וכדמשמע מהכ"מ ז"ל. ודוחק לחלק דבאכילה לא יאכל לכשיסתכן רק כדי קיומו וזה לא שייך בשינה דלא יישן יותר מכדי קיומו דמאלי' יישן יותר. כ"ז הוא דוחק. וא"כ צ"ע סברת הר"ן ז"ל דכיון דלדידי' מאי דיאכל לכשיסתכן משום זה לא נקרא א"א לעמוד בו. א"כ גם בשלא אישן אף דבע"כ יישן מ"מ מאן אמר לן דיישן בע"כ עוד טרם שיסתכן דאז יעבור אשבועתו דאולי יעמיד עצמו עד שיצטער ולא יהי' בו כח לסבול דבידו הוא כדמוכח מד' הרמב"ם ז"ל

ט) גם מאי דכתיבנא לעיל דלא מקרי אפשר לעמוד בו דבידי שלא לאכול ולמות ברעב. משום דכיון דימות עוד טרם יעברו הז"י וקיום זה שיקיים שבועתו בכח ולא בפועל אין זה במשמעות לשון שבועתו [ועי' גיטין רע"ו ע"ב גבי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש דבעיא בש"ס לאלתר הוי גיטא או לאחר י"ב חודש ועי' רמב"ם פ"ט מה' גירושין דדוקא לאחר י"ב חודש הוי גט. ועי' במ"מ פ"ח הכ"ב ובמ"ש עלי' בתשו' רעק"א ז"ל בסי' קכ"ו משום דהוי קיום התנאי בכח ולא בפועל ועוי"ש] מלבד שהסברא בעצמה איננה ברורה עדיין. עוד צ"ע דמאן אמר לן כ"כ בבירור דימות קודם שיעברו הז"י דילמא בכלות הז"י ימות ולא יחי' יותר. אבל שבועתו יקיים בפועל. ועוד יותר קשה. דהתינח בנשבע שלא אוכל ז"י דאם ימות בתוך הז"י לא הוי בזה קיום השבועה כמ"ש. אבל אם נשבע שלא אוכל לעולם או שלא אוכל סתמא לשי' הרא"ש ז"ל בפ"ג דשבועות סי' כ"א דסתמא לעולם משמע הכא לא שייך לומר דאם ימות ע"י שירעיב עצמו לא יקיים שבועתו דודאי קיים שבועתו בפועל דאלעולם נשבע יכוון שמת היינו לעולם דידי'. א"כ למאי שפי' בזה יודו כו"ע דהוי שבועה בדבר שאפשר לעמוד בו דאפשר להרעיב עצמו ולמות ברעב. ומבואר הוא ההפך בכל הראשונים ז"ל עי' ברא"ש הנ"ל ותוס' דכ"ה. ד"ה איני

י) הן אמנם דלענ"ד הי' נראה מדיוק לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה"ש ה"ז שכ' וז"ל רביעית שנשבע על דבר שאין בו כח לעשות כיצד. כגון שנשבע שלא יישן ג' ימים לילה ויום רצופים או שלא יטעום כלום שבעה ימים רצופים וכל כיו"ב עכ"ל. מלשון זה הי' נלע"ד דכל עיקר הטעם דהוי שבועת שוא בזה משום דאין בו כח לעשות ולקיים שבועתו ומוכרח הוא שימית עצמו עלי' וכל כיוצא בזה דברי שוא ותפל הם ובטלה דעתו אצל כל אדם. וחד טעמא הוא בשלא אישן ג"י או שלא אוכל שבעה ימים. אמנם מד' הכ"מ ז"ל בפ"ה מה"ש ה"כ המובא לעיל בדברינו משמע דלא ס"ל כן בדעת הרמב"ם ז"ל ורק הטעם משום דמוכרח לעבור על שבועתו לכשיסתכן

יא) ואשר ע"כ נ"ל לומר דתפוס לשון ראשון בזה. כמו שפי' בתחלת דברינו מפשטות ד' הר"ן והרמב"ם ז"ל וכמו שכ' בגליון רש"א בטעמי' דהר"ן ז"ל דשלא אוכל ז"י מקרי דבר שאפשר לקיימו משום דבידו שלא לאכול ולמות משא"כ בשלא אישן דבע"כ יישן. וטעמי' דהרמב"ם ז"ל כמ"ש הכ"מ ז"ל דכיון דברור לנו שיאכל לכשיסתכן ויעבור אשבועתו הוי דבר שא"א לקיימו. רק דצריך לתרץ לפי"ז מאי דהקשינו לעיל ממאי דפסק הרמב"ם ז"ל דנשבע לאכול חצי שיעור מנבלה דחלה שבועתו. אף דמצד הדין אין בידו לקיים שבועתו ולעבור אאיסור תורה בידים כדי לקיים שבועתו

יב) והאמת לא אכחד כי הנני במבוכה רבה בדין זה. דלכאורה נראה מבואר דעת רוב