אפיקי ים חלק א עד

קאמר דלכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנה. ולא ימות ברעב. ונצוונו לקיים שבועתו ולהעמיד עצמו מלאכול עד שיסתכן ואז יאכל כדי קיומו. וכן מראין ד' השלטי גבורים שם יעיי"ש

ד) ומאי דקשה לי לפי"ז הוא סברת הרמב"ם ז"ל דשבועה שלא אוכל ז"י אף דיכול לעמוד בשבועתו שלא לאכול ולמות ברעב. מ"מ כיון דברור הדבר שיסתכן ואז נצוונו לאכול מפני פק"נ. א"כ נמצא דמצד הדין א"א לו לעמוד בקיום שבועתו. ולא חלה שבועתו. וקשה חדא דזהו נגד הסברא לכאורה. דהסברא הפשוטה מחייבת דזהו לא מקרי א"א לעמוד בשבועתו. כיון דבמציאות אפשר לו לעמוד בה והמניעה רק מצד הדין, וע"ק למאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' שבועות ה"ח דנשבע לאכול פחות מכזית נבלה וטריפה חלה שבועתו וכ"פ בטוש"ע סי' רל"א ס"ד וכ' הש"ך ז"ל בסי' רל"ט סק"כ. דאף דחלה שבועתו מ"מ לא נאמר לו בזה שיעבור אאיסור תורה או אפי' על איסור דרבנן בקום ועשה כדי לקיים שבועתו רק דכופין אותו לישאל אשבועתי'. והכריח כן משני פסקי השו"ע עי' שם. ועי' מ"ש המל"מ בהל' מלוה ולוה פ"ד דפשוט הוא דלכו"ע לא נאמר לו לעבור אאיסור דרבנן בידים כדי לקיים שבועתו. וכן מסיק בס' תוס' יוה"כ בריש הפרק. א"כ תקשה כיון דמצד הדין אינו יכול לקיים שבועתו ואף אם לא ימצא לישאל על שבועתו מ"מ אסור לו לעבור בידים אאיסור תורה דחצי שיעור. או גם אאיסור דרבנן כדי לקיים שבועתו ונמצא דממילא א"א לו לעמוד בשבועתו והויא שבועת שוא לשי' הרמב"ם ז"ל ואיך אמרינן דחלה שבועתו וע"כ דא"א לעמוד בו לא מקרי רק אם אינו במציאות לקיים הדבר כשבועה שלא אישן ג' ימים דבעל כרחו ישן מאלי' משא"כ היכא שיכול לעמוד במציאות. והמניעה רק מצד הדין. וא"כ צ"ע טעמי' דהרמב"ם ז"ל בשבועה שלא אוכל ז"י. וע"ע מ"ש הלחם משנה פ"ג מהל' נדרים ה"ט יעוי"ש

ה) ואשר ע"כ הי' נ"ל בעומק סברת הר"ן והרמב"ם ז"ל ולקיים גם ד' הכ"מ ז"ל. דלא כמ"ש בגליון רש"א דסברת הר"ן ז"ל משום דיכול להרעיב עצמו עדי ימות ברעב. דזה אינו. דאם ברור לנו דע"י קיום שבועתו יוכרח למות ברעב. משום הא גופא מקרי דבר שאי אפשר לעמוד בו ולקיים שבועתו. דקיום השבועה לא מקרי רק אם יתי' כל השבעה ימים ולא יטעום כלום משא"כ אם ימות עוד טרם יעבור הזמן שנשבע עלי' נמצא דא"א לו לעמוד בקיום השבועה דלא הוי רק אם יחי' ולא יעבור עלי'. והמשך ד' הר"ן ז"ל כך הוא. דהתם בשלא אישן ג' ימים בע"כ ישן מאלי' אבל זה יכול לעמוד בשבועתו מאי אמרת שימות. ר"ל. כיון דבודאי ימות א"כ משו"ז גופא תהא שבועת שוא דהוי דבר שא"א לעמוד בו. ע"ז כ' דז"א. לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות. ור"ל א"כ הוי שפיר דבר שאפשר לעמוד בו. דבידו שלא לאכול עד קרוב שיסתכן ואז נאכילנו כדי קיומו. ונמצא דלא ימות ברעב. ואי דיאכל לכשיסתכן. ג"כ לא יעבור אשבועתו דאז יאכל בהיתר. ומשו"ז לא מקרי א"א לעמוד בו דאפשר לו שפיר לעמוד בקיום שבועתו ולא לעבור עלי'. זהו סברת הר"ן ז"ל וע"ז כ' הכ"מ ז"ל דטעמי' דהרמב"ם ז"ל הוא דכיון דבודאי יאכל לכשיסתכן וכשאוכל אי עובר על שבועתו. ור"ל אף דיאכל בהיתר מפני סכנת נפשות ולא יעבור באיסור שבועה מ"מ גם קיום שבועה לא הוי בכה"ג. דעכ"פ יאכל בודאי בתוך הז"י. והוא נשבע שלא לאכול. ולא תקשה דבידו שלא לאכול גם אז ולמות ברעב דז"א. דאם יוכרח למות ברעב משו"ז גופא א"א לעמוד בו מקרי כמ"ש וזהו דלא כמ"ש בגליון רש"א ביו"ד. כן הי' נ"ל בביאור מחלקותם ז"ל

ו) ומצאתי בחידושי נמוקי יוסף למס' שבועות דהבית שם דינ' דהר"ן ז"ל. וכ' עלי' וז"ל: תמהני על מה שתמה הרנב"ר ז"ל על הרמב"ם ז"ל כי איני רואה חילוק בדבר דבין בזה ובין בזה אין חלות לשבועה דמה לי אם האונס בא מצד הגוף דהיא השינה ואם מצד התורה דהיא האכילה עכ"ל ז"ל. וע"ש שיש ט"ס בדברי'. ולכאורה נראה מדברי' בסברת מחלקותם דהר"ן והרמב"ם ז"ל כמו שפירשנו בתחלה. דהר"ן ז"ל עיקר סברתו לחלק האי דינא דשבועה שלא אוכל ז' ימים משבועה שלא אישן ג' ימים משום דהתם אין בידו כלל במציאות לעמוד בשבועתו דהשינה תקפוץ עלי' ממילא ובעל כרחו. משא"כ הכא דבידו שלא לאכול ולמות ברעב. ואף דמצד הדין יוכרח לאכול לכשיסתכן משו"ז לא מקרי דבר שא"א לעמוד בו, והרמב"ם ז"ל ס"ל דגם משום זה דיוכרח לאכול לכשיסתכן מצד הדין מקרי א"א לעמוד בו וע"ז תמה הנמוקי יוסף ז"ל דפשיטא לי' דאין חילוק בין אם האונס בא מצד הגוף דהיינו מה דבעל כרחו ישן בתוך הג' ימים ובין אם בא מצד התורה דהיינו מה דיוכרח לאכול לכשיסתכן ויהי' אנוס עפ"י הדבור וזהו ההפוך ממאי דפשיטא לן לעיל דאינו יכול לעמוד בו לא מקרי רק אם אינו יכול לעמוד במציאות אבל לא מה דאינו יכול לעמוד בו מצד הדין. ואם אמנם בטלה דעתנו נגד דעת רבותינו הראשונים ז"ל: ז) אולם לפי"ז הלא יקשה טובא מה שהקשינו לעיל מהא דפסק הרמב"ם ז"ל דנשבע לאכול פחות מכזית נבלה וטרפה דחלה שבועתו וכן בנשבע לעבור אאיסור דרבנן ואף דהדין בכ"ז דלא נניחנו לעבור אאיסור דתורה דהיינו חצי שיעור ואפי' אאיסורא דרבנן בידים כדי לקיים שבועתו וכמו שמסיק המל"מ ז"ל בפ"ד מה' מלוה ולוה. וא"כ ממילא הוא דבר שאינו יכול לעמוד בו מצד הדין ואפ"ה חלה שבועתו. ומהכרח הקושיא הי' נ"ל לדחוק בכוונת הנמוק"י ז"ל. דלעולם יפרש גם הוא מחלקותם כמו שפירשנו בסוף. דכו"ע יודו דמה שאינו יכול לעמוד בו מצד הדין. אינו מקרי א"א לעמוד בו. ורק דלא מקרי ג"כ יכול לעמוד בו דיכול להרעיב עצמו ולמות ברעב. דזה אינו במשמעות שבועתו דמשמע דיעמיד עצמו מלאכול כל הז' ימים. בעוד תהי' הברירה בידו אם לאכול או לא. אבל לא כשאנו יודעים בבירור דימות בתוך הז' ימים אף דלא יאכל באמת. מ"מ קיום זה שיקיים שבועתו ולא בפועל רק בכח אינו כלל במשמעות לשונו. ואינו יכול לעמוד בו מקרי. ומ"מ ס"ל להר"ן ז"ל דחלה שבועתו משום דבאמת אינו ברור שימות דלכשיסתכן יאכל. ואי דעכ"פ יאכל ולא יעמוד בשבועתו. ז"א. דכשיאכל יאכל בהיתר מפני פקו"נ. והרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון דעכ"פ יאכל בתוך הז' ימים נמצא דאינו יכול לעמוד בשבועתו דהוא נשבע