אפיקי ים חלק א עג

ואינו יכול להיות שתהא האם כשרה אם לא יהי' הבן כשר. ור"ל דמכשרות האם ממילא מוכרח שיהי' הבן הנולד אח"כ כשר. וזהו קשה לכו"ע. וקושי' חדשה ונוספת היא שלא הק' בקידושין כלל, ואפי' לא כונו תוס' ז"ל לזה מ"מ הדברים בעצמותם נכונים. רק דצ"ע דלכאורה יש לחלק בין בנים שנולדו אחר שנולד הספק והעמדנוה אחזקתה. לבנים שנולדו לפני ביאת העדים השניים שאומרים לא אשתבאי. ודו"ק

סימן כח

בדין מי שנשבע שלא לאכול ז' ימים. אי חלה שבועתו. או דהוי כנשבע שלא לישן ג' ימים דהוי שבועת שוא ומלקין אותו וישן לאלתר. וביאור דברי הר"ן והרמב"ם ז"ל בזה בס"ד

א) שבועות דף כ"ה ע"א אמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. ופירש"י ז"ל דמלקין אותו משום שבועת שוא דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצתה לשקר. ובסוכה דף נ"ג ע"א ברש"י ד"ה מלקין אותו עוד הוסיף מלים בזה דהוי כנשבע על העמוד של אבן שהוא של זהב שאף זה נשבע על דבר שא"א עכ"ד ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל בסוגיין וזה לשונו. מבעיא לי האומר שבועה שלא אטעום כלום חודש ימים מהו דינו. אם נדמהו לשבועה שלא אישן ג' ימים ונימא שיאכל לאלתר שזה ג"כ אי אפשר לו לעמוד בשבועתו או לא. אלא יעמוד בשבועתו עד שיסתכן ואחר יאכל, ונ"ל דלא דמי לשלא אישן ג"י דהתם היינו טעמא דישן לאלתר מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו ישן בתוך ג'. והלכך לא חיילא שבועה עלי' כלל. אבל זה יכול לעמוד בשבועתו. מאי אמרת שימות. לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות מ"מ לא יאכל אלא שיעור שיהא יכול לעמוד עלי'. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהל' שבועות ששבועת שוא היא כגון שנשבע שלא יישן שלשה ימים לילה ויום רצופים ושלא יטעום כלום ז' ימים רצופין. וכ"כ בפ"ה שמלקין אותו משום שבועת שוא ויישן או יאכל בכל עת שירצה. וזה מן התימה שאין לדמותם כמו שכתבתי. אבל נ"ל שהדין דין אמת ולאו מטעמי' אלא משום דהו"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו. הלכך הויא לה שבועת שוא דאע"ג דהנשבע לחבל בעצמו חיילא עלי' שבועה משום דלא אתי אלא מדרשא כמ"ש בחידושי. אפ"ה נשבע להמית את עצמו נשבע הוא לעבור על דברי תורה ממש דמקרא מלא דבר הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכדאמרינן עלה בפ' החובל דצ"א ע"ב ודלמא קטלא שאני. א"נ מהשמר לך ושמור נפשך מאד כדאמרינן במקלל עצמו לקמן בפ' שבועת העדות דל"ו ע"א הלכך מלקין אותו ואוכל לאלתר ע"כ לשונו ז"ל

ב) והכ"מ ז"ל בפ"ה מהל' שבועות ה"כ כ' לתרץ ד' הרמב"ם ז"ל וז"ל. ול"נ שדעת רבינו שאע"פ שהוא יכול להעמיד עצמו מלאכול עד קרוב שיסתכן מ"מ כשאוכל אז הרי עבר על שבועתו. ונמצא שנשבע על דבר שא"א לו לקיימו והו"ל ש"ש ולא חלה עלי'. וזה הטעם ג"כ כשלא יישן ג' ימים דכיון שנשבע על דבר שא"א לו לקיימו הו"ל ש"ש ולא חלה עלי' הלכך מלקין מיד ואוכל מיד ויישן מיד אם ירצה. דלאלתר דקאמר ר"י קאי בין למלקין אותו בין לישן. ומיהו בירושלמי פ"ב דנדרים משמע כדברי הר"ן דגרסינן התם שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר שלא אוכל ז' ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו עכ"ל הכ"מ ז"ל. והנה הא דכ' הכ"מ ז"ל דמירושלמי מוכח כד' הר"ן ז"ל. היינו כמ"ש הר"ן ז"ל בתחילת דברי' לחלק בין שבועה שלא אישן ג' ימים לשבועה שלא אוכל ז' ימים ובזה שפיר חלה שבועה עלי'. משא"כ למאי דמסיק הר"ן ז"ל דגם בזה לא חלה שבועה עלי' רק לא מטעמי' דהרמב"ם ז"ל דהויא שבועה שא"א לעמוד בה. רק מטעם דהוי נשבע לבטל המצוה. א"כ גם לדידי' יקשה מדברי הירושלמי דקאמר דחלה שבועה עלי' וממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו. והוא באמת תמוה טובא אשר ד' הר"ן והרמב"ם ז"ל המה נגד ש"ס ערוך בירושלמי הנ"ל וטרם נבוא לתרץ דבריהם ז"ל שלא יקשה עליהם מד' הירושלמי נבאר בתחלה סברת דבריהם ז"ל בעיקר מחלקותן בשבועה שלא אוכל ז' ימים דמר מדמי לה לשבועה שלא אישן ג' ימים ומר מחלק וצריך להבין עיקר סברתם ז"ל בזה

ג) והנה בפשטות נראה בסברת הר"ן ז"ל דכ' לחלק דין זה משבועה שלא אישן ג' ימים. משום דהתם בעל כרחו ושלא לרצונו יישן מאלי' והוי שפיר דבר שא"א לעמוד בו. משא"כ בשלא אוכל ז' ימים בידו שלא לאכול ולמות ברעב. ולא יעבור אשבועתו. א"כ הוי דבר שאפשר לעמוד בו וחלה שבועה עלי' ואסור לו לאכול עד שיסתכן ואז תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות. וכ"כ לפרש ד' הר"ן ז"ל בגליון רש"א ביו"ד סי' רל"ו, ובטעמי' דהרמב"ם ז"ל צ"ל לפי"ז. אף דבאמת בידו שלא לאכול ולמות ברעב. מ"מ כיון דודאי הוא שיסתכן ואז מצוה לאכול מפני פקוח נפש. וכשאוכל אז עובר אשבועתו נמצא דאף אם מצד המציאות בידו לעמוד בשבועתו ולמות ברעב. מ"מ מצד הדין אי אפשר לו לעמוד בשבועתו דמצוה הוא לאכול לכשיסתכן. וכיון שאינו יכול לעמוד בה מצד הדין. גם זה מקרי א"א לעמוד והויא שבועת שוא. ועיקר מאי דנחלקו בזה הר"ן והרמב"ם ז"ל הוא אם דבר שאי אפשר לעמוד בו מקרי. רק אם אינו יכול כלל במציאות לעמוד בשבועתו ולקיימה. אבל מאי דאינו יכול לקיימה רק מצד הדין ואילולי זאת הי' יכול שפיר לקיימה. משום זה לא מקרי א"א לעמוד בה וחלה שפיר שבועתו או דגם מאי דאין בידו לקיים מצד הדין גם זה א"א לעמוד בו מקרי ויצתה שבועה מפי' לשקר והויא שבועת שוא. ואם באנו לפרש כן ד' הר"ן ז"ל בסברתו דשבועה שלא אוכל ז' ימים מקרי אפשר לעמוד בו משום דבידו שלא לאכול ולמות ברעב. א"כ צ"ל בביאור דברי' שכ' מאי אמרת שימות. דאינו מובן לפי"ז מאי קשה לי' בזה. דאין הכי נמי ומשו"ז מקרי דבר שאפשר לעמוד בו דבידו שלא לאכול עד שימות ברעב. וצ"ל דהכי קשה לי' דאין הכי נמי דחלה שבועתו ולא מקרי א"א לעמוד בו. אבל האיך נחייבנו בקיום שבועתו להעמיד עצמו שלא יאכל עד שימות. ואיך יהי' הדין בזה ולבאר הדין אתא. וע"ז