אפיקי ים חלק א סז

כא) והנלע"ד בזה. דהנה בתמורה (דף ט' ע"א) מבואר. דלשון זו חליפת זו סובל הכונה דתצא זו ותכנס זו. היינו דתחול על השני' קדושת הראשונה והראשונה תצא לחולין. ולשון זו תמורת זו הכונה דתותפס השני' בקדושת הראשונה והראשונה תשאר גם היא בקדושתה. והנה לפי הדין בין אם אומר לשון חליפין ובין לשון תמורה תרוייהו קדישי כמבואר במתני' שם (דף כ"ו ע"ב). ואף דכונתו הי' בלשון חליפין דתכנס השני' ותצא הראשונה לחולין. מ"מ גזה"כ הוא דשתיהן קדושות. ויש לחקור. איזה משתיהן קדושה רק מגזה"כ. אם מהני דבורו וחלה על השני' קדושת הראשונה. וא"כ השני' קודש מצד דבורו שהחליפה בראשונה. והי' מן הדין דהראשונה תצא לחולין. ובא הקרא וחידש דגם הראשונה תשאר הקדש מגזה"כ. או דבאמת לא מהני דבורו כלל דתחול על השני' קדושת הראשונה. וא"כ הראשונה הרי היא קודש מצד הדין כמקדם. ומן הדין הי' שגם השני' תשאר חולין כמקדם. ובא הקרא וחידש דגם על השני' תחול קדושה מגזה"כ

כב) והנה (בדף ה' ע"ב) שם פריך הש"ס לרבא דס"ל כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני. מהא דאם המיר מומר. ומשני שאני התם דא"ק והי' הוא ותמורתו וגו'. ופריך תו לאביי ל"ל קרא ומשני. דאי לאו קרא הו"א תצא זו ותכנס זו קמ"ל. וחזינן דלאביי דגם בעלמא כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני. באמת גם הכא מהני דבורו שאמר דזו חליפת זו וחלה על השני' קדושת הראשונה. דע"כ הש"ס אלשון זו חליפת זו קאי. ואי לאו קרא הו"א באמת דתצא הראשונה לחולין. ובא הקרא וחידש דגם הראשונה תשאר הקדש מגזה"כ. ונמצא דלאביי. בלשון תמורה דכונתו שיהי' שתיהן קודש. אין שום חידוש בקרא. ובאמת מהני דבורו והתפסתו. ונתפסת השני' בקדושת הראשונה מצד דבורו. ובלשון חליפין מה דשני' קדושה הוא ג"כ מצד דבורו דמהני ואף מה דהראשונה קדושה זהו מגזה"כ. אכן לרבא דבלאו הקרא הו"א דבין בלשון חליפין ובין בלשון תמורה לא מהני דבורו כלל. משום דא"ר ל"ת ואי עביד לא מהני והי' מן הדין שהראשונה תהי' קודש כמקדם והשני' חולין כמקדם. ובא הקרא וחידש לנו בשתי הלשונות דשתיהן קודש. ובין בחליפין ובין בתמורה הוי חידוש לדידי'. לכאורה יש לחקור. אם חדשה לנו התורה דהכא שאני מבכל התורה כולה,, דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני והכא מהני. וממילא הוי כמו לאביי. דבלשון תמורה שתיהן קודש מצד דבורו ובלשון חליפין השני' קודש ג"כ מצד דבורו והראשונה קודש מגזה"כ. או דבאמת דבורו לא מהני כלל וכמו בכל התורה כולה דל"מ היכא דא"ר ל"ת. והקרא חידש לנו דבין בחליפין ובין בתמורה אף דדבורו לא מהני כלל. מ"מ השני' נתפסת בקדושת הראשונה מגזה"כ וכמו דגזה"כ הוא בעלמא גבי שביעית דתופס דמי' ואינו יוצא לחולין

ויותר נייח לומר דלרבא בין בחליפין ובין בתמורה דבורו לא מהני כלל והראשונה קודש כמקדם וגזה"כ על השני' דתהי' נתפסת בקדושת הראשונה. דאם נאמר לרבא דהקרא חידש לנו דהכא מהני דבורו משא"כ בעלמא. א"כ נצטרך לומר דבלשון חליפין הויין תרי חידושי חדא דמהני דבורו וחלה על השני' קדושת ראשונה. וזהו חידוש לרבא. ועוד דגם הראשונה, תשאר קודש דגם זה חידוש. כמו דאמרינן לאביי דאי לאו קרא הו"א דתצא הראשונה לחולין. משא"כ אם נאמר באמת דדבורו לא מהני וא"כ הראשונה קודש כמקדם. ולא הוי חידוש וגזה"כ רק על השני' שתהי' נתפסת. אבל בראשונה אין שום חידוש. גם בלא"ה יותר נייח לומר דדבורו לא מהני הכא כמו בעלמא לרבא היכא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד ל"מ. ולפי"ז יצא לנו דלאביי בין בלשון חליפין ובין בלשון תמורה. השני' קודש מצד דיבורו. ולרבא בתרווייהו השני' אינה קודש רק מגזה"כ וכמו גזה"כ בשביעית דתופס דמי'

כג) ונראה דנ"מ רבתא לדינא בין רבא לאביי. באם המיר בלבו דחישב הרי זו תמורת זו. לאביי דהשני' נתפסת בקדושת הראשונה מצד דמהני דבורו. א"כ הוי כבכל קדשים דעלמא דמהניא מחשבה לחוד. משא"כ לרבא דדבורו בעצמו אינו מועיל כלל. וקדושה השניה היא רק מצד גזה"כ. דכן גזרה התורה. דאם המר ימיר היינו דאומר זו תמורת זו. אף דדבורו בטל ואינו חל על הבהמה. מ"מ היא קודש מגזה"כ. בזה ודאי לא נוכל לומר דאם ימיר בלבו ג"כ יהי' נכלל בקרא דאם המר ימיר ותיתפס השניה מגזה"כ. דלא מצינו למילף מהקדש דעלמא לרבא. דבעלמא ההקדש בא מגוף הדבור. דדבורו חל על דבר הנקדש. וחדית לן רחמנא דגם אם גמר בלבו להקדיש חלה מחשבתו ג"כ. משא"כ בממיר לרבא דאין קדושת השניה בא מגוף הדבור. דדבורו בטל. ואין דבורו פועל רק דיקרא דהמיר כדי שתחול קדושה מגזה"כ. וא"כ אם הוציא בפי' הרי זו תמורת זו. ע"ז קאי הקרא דאם המר ימיר לומר דחלה קדושה על השניה. משא"כ בגמר בלבו הוי דברים שבלב ואינם דברים. ולא נקרא דהמיר כלל דתהיה בזה קדושה מגזה"כ. ושאני מקדשים דעלמא דהדבור והמחשבה פועלים את עצם ההקדש

כד) ובזה א"ש קושית הש"מ ז"ל וסברתו דבממיר לא מהני מחשבה. דכונת קושיתו היא. דמאי פריך הש"ס מ"ש ממיר דבדבורי' אתעביד מעשה ממקדים תרומה לבכורים דהתם נמי בדבורי' אתעביד מעשה. הלא י"ל דס"ל כרבא דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ. ולדידי' קדושת השניה הוא רק מצד גזה"כ. וא"כ אם ימיר בלבו לאו כלום הוא כמ"ש. ולהכי הוי ממיר לאו שי"ב מעשה כיון דאינו בלב. משא"כ מקדים תרומה כיון דאיתא במחשבה ממילא גם דבור לא מחשיב מעשה דהוי דומיא דמגדף דישנו בלב. וכמש"ל בכונת הש"מ ז"ל במסכתין. וא"ש הכל וגם שני דבורי הש"מ ז"ל עולים בקנה אחד

כה) ואחרי כל מה שחידשנו בענין דתמורה. נוכל לתרץ בזה שיטת הרמב"ם ז"ל והרע"ב ז"ל ותוס' ז"ל מובא בש"ך ז"ל חו"מ (סי' רנ"ה) דס"ל דבהקדש לא מהני חזרה בתוך כדי דבור. והש"ך ז"ל תמה עלייהו דאשתמיטתייהו ש"ס ערוך בב"ק (דף ע"ג ע"ב) דרמי הש"ס דר"י אדר"י דלענין עדות ס"ל תוכ"ד כדבור דמי. ובאומר הרי זו תמורת עולה ונמלך בתוכ"ד ואמר הרי זו תמורת שלמים ס"ל דתכ"ד לאו כדבור דמי ולא מהני חזרתו. הרי דלא מחלק הש"ס בין הקדש לעלמא