אפיקי ים חלק א סו

בתוד"ה הואיל. כתבו דהמעשה בחסימה היא. מה שזוקפת ראשה כשגוער בה. וכ"ז אינה מעשה האיסור לחייב עלי'. דעצם האיסור הוא החסימה דהיינו גערתו וכן בעדים זוממין כתבו תוס' ז"ל דאתעבידא מעשה בעדותן לשקר. מה שנתחייב הנידון על ידם. וזהו ג"כ אינו גוף האיסור של תורה. דאטו אם לא נתחייב הנידון כלל. כגון שנמצאו זוממין קודם שנגמר הדין. לא עברו על עדותן לשקר. והרי בש"ס מכות (דף ה' ע"ב) דחיק למצוא קראי לחייבי מיתות ולחייבי מלקיות דאין העדים נענשין עד שיגמר הדין ע"פ. וע"כ דעצם האיסור הוא העדות שקר בעצמה. ולא התחייבות הלדון וכיון דבהני אין המעשה דאתעבידא בדבורי' גופה של איסור. ממילא לא נוכל לחייבו עלי' מלקות. ורק דמהניא עכ"פ המעשה בהו. להחשיב עי"ז עקימת פי' למעשה כמ"ש תוס' ז"ל. ומחייבינן לי' על עקימת פי' ולזה ניחא דלא קאמרינן בהו דבדבורי' אתעביד מעשה. כדקאמר הש"ס בממיר ובמקדים תרומה. משום דאין החיוב בהו על המעשה דאתעביד בדבורי'. רק על עצם הדבור ועקימת שפתי'. משא"כ בממיר ומקדים תרומה קאמר הש"ס דבדבורי' אתעביד מעשה. ולא דעקימת שפתי' הויא מעשה. משום דהחיוב בהו על המעשה דאתעביד בדבורי'. ולא על עקימה שפתי'. ונ"מ דאפי' אם המיר או הקדים תרומה ע"י מחשבתו. ג"כ מחויב מלקות הוא. והוי ככל חייבי מלקיות דלא אתרו בי' וכמ"ש

יח) והא דפריך לי' ר"י לר"ל דפוטר בחסמה בקול. ממתני' דתמורה דהממיר סופג את הארבעים. והלא לפימ"ש בשי' הש"מ ז"ל שאני מימר מחסמה בקול דבמימר מחייבינן לי' על המעשה דאתעבידא בדבורי'. ואפשר דר"ל מודה בזה. ולא פטר רק בחסמה בקול משום דעקימת שפתי' לא הויא מעשה לדידי' י"ל דהנה באמת ר"י ור"ל בתרתי פליגי בחסמה בקול והנהיגה בקול ובהנהגה דמי ממש למימר דמעשה זו דאתעבידא בדבורי' דהיינו ההנהגה. זהו עצם האיסור שאסרה התורה. ונוכל לחייבו עלי' כמו בממיר. ואפ"ה גם בזה פוטר ר"ל וא"כ שפיר פריך לי' ר"י מממיר. זהו שנ"ל בשי' הש"מ ז"ל דתמורה

יט) ואחרי שביארנו בעה"י שיטת הש"מ ז"ל דתמורה יתורץ גם דברי הש"מ ז"ל במסכתין שהקשינו עלי' לעיל. מהא דלאוי דממיר ומקדים תרומה מיחשבי לאוי שיש בהן מעשה. אף דאתנהו גם במחשבה דנתרץ כתי' הש"מ ז"ל בתמורה דמ"מ גם ע"י מחשבה ג"כ אתעביד מעשה. וא"כ אף אם המיר וקרא שם תרומה בלב. מחויב מלקות הוא. משא"כ בפגול שפיר כתב הש"מ ז"ל דכיון דפסול הקרבן איתא גם במחשבה. להכי בפיגל בדבור אינו לוקה משום דהוי כמו מגדף דישנו בלב. לא קשה דאדרבה מדוע לא נימא בזה כמו בממיר ומקדים תרומה. דיתחייב מלקות על מעשה הפסול דאתעבידא בדבורי'. וגם אם פיגל במחשבה נימא דמחויב מלקות הוא. די"ל דס"ל להש"מ ז"ל דאיסור הלאו דלא יחשב. אינו על מה שמקלקל את הקדשים. דנאמר דהפסול היוצא מדבורו הוא הוא גופו של איסור הלאו ולא שני לן בין אם פיגול בדבור או בלב כיון דעכ"פ אתעבידא מעשה הפסול. אלא דעיקר הלאו הוא על מחשבת הפגול בלבד. והמחשבה עצמה היא היא גופה של איסור ולא הפסול. וא"כ הוי כמו בחסמה בקול ובעדים זוממין. דאין החיוב מלקות בהו רק על עקימת שפתי' וא"כ אם מפגל בלב אינו מחויב מלקות כלל דעבר הלאו בלא מעשה, ולזה שפיר כתב הש"מ ז"ל דכיון דהפסול נקבע גם במחשבה ואזי אינו מחויב כלל מלקות דלא הויא מעשה. ולהכי אף דפיגל בדבור לא מקרי מעשה כיון דישנו בלב וכמו במגדף או כמש"ל דכונת הש"מ ז"ל עפ"י שי' החינוך ז"ל דכל לאו דיצויר בלא מעשה אף אם עברו במעשה אין לוקין עלי'

כ) ואמרתי ראי' לזה בדרך החידוד. דלאו דלא יחשב אינו על המקלקל את הקדשים ע"י מחשבתו. ורק דעצם המחשבה אסורה ואף אם לא בא לידי פגול בסוף. מש"ס דזבחים הנ"ל דמחייבינן מלקות על לאו זה. ומשמע ודאי דבכל ד' עבודות של קרבן איכא מלקות. וא"כ למאי דקיי"ל בזבחים (דף כ"ח ע"ב) דבנשפך הדם ולא נזרק. לא הוקבע הפגול שפגל מקודם. א"כ אם נאמר דהלאו אינו רק על קילקול הקדשים. וקשה איך מחייבינן לי' מלקות אם פגל בעבודות דלפני זריקה. הלא התראת ספק הוא. דבשעת התראה ספק הוא אם יבוא לידי מלקות. דאולי ישפך הדם ולא יבוא לידי זריקה ולא יוקבע פגולו. ואז יהי' אגלאי למפרע דלא קלקל את הקדשים במחשבתו כלל. וממילא לא עבר על הלאו דלא יחשב כלל. ואפי' אם לבסוף בא הדם לידי זריקה והוקבע הפגול. מ"מ לא ילקה דבשעת התראה ספק הי'. וכזה איתא בש"ס חולין (דף פ"א ע"א) בהדיא דהוי התראת ספק אולי ישפך הדם. אלא ע"כ דאיסור הלאו אינו תלוי בקלקול הקדשים. ואם פגל לפני זריקה ואח"כ נשפך הדם ולא נקבע הפגול. אף דלא נתהוה קלקול בקרבן יותר ע"י פגולו. מ"מ עבר על הלאו דלא יחשב. דעברת הלאו נגמרה תיכף כשחושב. ולהכי לא הוי התראת ספק

ובזה י"ל גם עיקר קושי' הש"מ ז"ל. דמ"ט לא אמרינן בזה דעקימת שפתי' הויא מעשה. ואתעביד מעשה ג"כ עי"ז מה שהקרבן נפסל. דלמ"ש א"ש דא"כ שוב יהי' המלקות תלוים בקביעת הפגול. דאם לא יוקבע הפגול לבסוף. נמצא דלא אתעבידא מעשה כלל ע"י עקימת שפתי' ואינו מחויב מלקות. וא"כ שוב הוי התראת ספק דאולי ישפך הדם. ואפי' למאי דמוקמינן כר' יהודה איכא תנא אליבי' במכות (דף ט"ז ע"א) דס"ל התראת ספק ל"ש התראה, וא"כ יקשה אמאי לוקה. וע"כ מוכרח לתרץ דר"י היא דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עלי'. ועתה אינו תלוי הלאו בקביעת הפגול. וא"ש ברם מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה' פסולי המוקדשין ה"ב מבואר. דעיקר האיסור דלא יחשב אינו רק על המקלקל את הקדשים יעוי"ש. וכתבתי מזה במק"א

ועדיין נשאר לנו לבאר דברי הש"מ ז"ל בתמורה. במה שנראה מדברי' ז"ל דמחלק בין מקדים תרומה לבכורים ובין ממיר. דבמקדים תרומה מהניא מחשבה ובממיר לא מהניא. וצ"ע סברתו בזה כיון דלדידי' גם מחשבת עבירה מהניא. א"כ מ"ש ממיר ממקדים תרומה: