אפיקי ים חלק א סח

לענין תוכד"ד. ודלא כשי' הני ראשונים ז"ל, ולפי דברינו בזה א"ש. דהנה סברת הראשונים ז"ל בזה דלא מהני חזרה בתוכ"ד בהקדש. מבואר בתוס' ז"ל מנחות דפ"א ע"א בד"ה תודה משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ולהכי אמירה להקדש מקרי מעשה. ולא אתי דבור של חזרה ומבטל אמירה דהקדש דהויא מעשה והנה בביאור דבריהם ז"ל צ"ל. דאף דבמסירה להדיוט גופי' מהני חזרה בתוכ"ד כמבואר בשו"ע חו"מ (סי' קצ"ה ס"ז). היינו משום דגבי הדיוט המסירה וכן המשיכה גרידא אינה עושה קנין. אם אינו אומר להקנות לו. וכן אמירה גרידא לאו כלום היא עד שיהי' קנין מסירה או משיכה. ומשו"ה כיון דלא הוי קנין במסירה או במשיכה עד שיאמר לו קני. יכול לחזור תוכ"ד ואמירתו זו שא"ל קני, והו"ל ממילא משיכה או מסירה בלא דבור. וממילא לאו כלום היא. משא"כ גבי אמירה דבהקדש. דהאמירה בעצמה עושה וגומר הקנין להקדש והויא מעשה ומשו"ה אינו יכול לחזור בו כן הסביר הקצוה"ח ז"ל

כו) ועתה נ"ל דבאומר הרי זו תמורת זו אם יכול לחזור בו תוכ"ד. או דהוי כהקדש דעלמא ואינו יכול לחזור בו. למאי דביארנו לעיל יהי' תלוי בפלוגתא דאביי ורבא. דלאביי דקדושת השני' בתמורה הוא משום דמהני דבורו והתפסתו בקדושת הראשונה. וא"כ האמירה זו תמורת זו הויא מעשה ככל אמירה דהקדש בעלמא כיון דלדידי' הקדש השניה יוצא מגוף דבורו. וא"כ בודאי לא מהני חזרה בזה ג"כ כמו בהקדש דעלמא להני ראשונים ז"ל. משא"כ לרבא דקדושת השניה אינה יוצאת מגוף דבורו. ורק משום דממיר בדבורו אף דדבורו בטל. מ"מ גזה"כ הוא שתחול קדושה על השני' א"כ ל"ש למיחשב דבורו למעשה כמו בהקדש דעלמא. דהרי אין ההקדש יוצא מגוף דבורו ואינו מוסרה בדבורו להקדש כמו בעלמא. ויכול לחזור מדבורו ולעקרו והו"ל כאילו לא דיבר. וממילא תבטל התמורה כמו בלא דבר מעולם. דלא גזרה תורה שתחול קדושה. וכמו דיכול לחזור מדבורו גבי מסירה להדיוט. דהיינו משום דדבורו בעצמו אינו עושה קנין. וממילא כשחוזר מדבורו והו"ל כאילו לא דיבר והו"ל משיכה ומסירה בלא דיבור ובטיל וה"נ יכול לחזור מדבורו משום דדבורו בעצמו אינו עושה מעשה ההקדש לרבא. והוי כאילו לא דיבר וממילא בטלה התמורה ונכון

וא"ש לפי"ז קושית הש"ס דר"י אדר"י. משום דהש"ס קאי התם גם לשי' רבא שם דע"ז מכאן ולהבא נפסל. ולרבא בודאי דמי תמורה לעלמא לענין חזרה בתוכ"ד. משא"כ הראשונים ז"ל שכתבו דינם דל"מ חזרה בתוכ"ד אף בתמורה. היינו משום דדעתם לפסוק כאביי בהא דכ"מ דא"ר לא תעביד. וכן דעת הכ"מ ז"ל והלח"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל. ולאביי שייך גם בתמורה הסברא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. והאמירה בעצמה מעשה היא ואינו יכול לעקרה בדבור של חזרה וכמ"ש. וא"ש

כז) ובזה יתורץ קושיא גדולה שהקשה הפ"י ז"ל בסוגיא דב"ק שם. דאמאי מותיב הש"ס מר"י דגבי ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים. ולא פריך מר"י דמתני' קמייתא בתמורה שם. גבי האומר ה"ז חטאת וולדה שלמים. דגם שם אמר ר"י ממש בהאי לישנא דנמלך אין דברי' קיימין ומוקמינן התם דנמלך היינו בתוכ"ד ואדרבה אוקימתא דר"פ דנמלך בתוכ"ד עיקר איתאמרה על מתני' קמייתא שם. והיא פליאה עצומה. ולמ"ש א"ש. דמבבא דקדשים ממש לא מצי הש"ס להקשות כלל. די"ל דקדשים שאני דלא מהני בהו חזרה בתוכ"ד כשיטת הראשונים ז"ל. משא"כ מבבא דתמורה מותבינן שפיר לשי' רבא. דל"ש בזה הסברא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכמ"ש. ויהיה מזה עוד סייעתא גדולה לשיטת הראשונים ז"ל דבהקדש לא מהני חזרה בתוכ"ד. ע"כ דברי הקונטרס מיכל המים שנדפס זה יותר מעשרה שנים. ועתה נוסף בו חדושים אחדים

סימן כה

הערות על קונטרסי הנ"ל מהגאון הגדול מהו' אלכסנדר משה לפידות שליט"א ותשובתי ע"ז. ובא עפ"י סדר האותיות כמו שנדפם בקונטרסי

ב"ה יום א' ער"ח שבט תרנ"ד ראסיין יצ"ו

להרה"ג כו'

מכתבו הגלוי בא לפה בעת שלא הייתי בביתי עתה באתי בעש"ק ומצאתי את מכתבו ואני עיף מהדרך. עכ"ז פניתי לראות חד"ת והם מחודדים כולו מחמדים. ולאות כי עיינתי בדברי' הנני להציג איזו הערות מה שעלה בהשקפה. וכ"ת נ"י ישים עינו ע"ז ואתו הבחירה

באות א'. שכתב להש"מ בשלא לשמה אתעביד מעשה דאינו עולה לחובה. א"כ בנדבה מאי איכא למימר. ואי איירי רק בחובה. הוה מצי למימר בלא זה בפסח וחטאת דפסול

ובאות ב'. דה"ט דהש"מ ע"ד מה שאמרו שאני מגדף דאיתי' בלב. הרי רש"י ותוספות שם מפרשים משום כונה

ובאות ד'. הטורי אבן תמוה. דראייתו מתרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים והרי למסקנא נמי בסותר תוכ"ד בטלה בפת חיטין ואמר שעורים. וה"נ לדידן בתרומה וקדשים. וע"ד הש"ך יו"ד (סי' רנ"ח סק"ה). הנה בשבועות כו' פרש"י להוציא בשפתיו, שמכוון אחר שיוציא בשפתים ובכה"ג גם הש"ך מודה. ואולי י"ל דמ"מ נדר להוציא וחייב לקיים לס"ד אבל למסקנא י"ל לא מהני בתרומה וקדשים רק במקדיש ותורם. אבל ל"מ בלב לנדור לתרום ולהקדיש. אך י"ל דלס"ד נמי כוונתו רק להוציא בפי' לאלתר תוכ"ד. והרי חזר תוכ"ד. ומ"ש בשמ"ק ב"מ דבלבו למולים ולערלים התם א"א הי' להוציא בפה לאחר גמר שחיטה

ובאות ה'. י"ל דלא כ' השמ"ק אלא בפגול דלאו שאין בו מעשה הוא. דאפקא רק בלאו דלא יחשב א"כ העיקר הוא המחשבה. וכן החינוך מיירי בעיקרו אין בו מעשה. ובמימר כל חלופין הרי חשב על תנאי שתצא ראשונה לחולין: