אפיקי ים חלק א סה

וכמו דמבואר בדברי הש"מ י"ל דתמורה. עוד קשה דנראה לכאורה דדברי הש"מ ז"ל, סתרי אהדדי בעיקר הסברא. דבמסכתין כתב דאם איתא ע"י מחשבה. גם הדבור לא מחשיב מעשה. ובתמורה כתב דגם מחשבה מקרי מעשה. ועו"ק דברי הש"מ ז"ל בתמורה שהק' על פרכת הש"ס. דמ"ש מימר ממקדים תרומה לבכורים. דלימא שאני תרומה דאיתא במחשבה. וקשה טובא לכאורה. הלא גם בממיר מהניא מחשבה. דלא גרע ממקדים תרומה לבכורים. דהויא ג"כ מחשבת עבירה וכ"ז צריך עיון גדול לכאורה

יג) שוב מצאתי בס' באר יצחק סי' כ"ח. דמתרץ דברי הרמב"ם ז"ל בריש ה' תמורה. דחשיב לאו דתמורה ללאו שאין בו מעשה. עפ"י דברי הש"ס דסנהדרין (דס"ה ע"א) דשאני מגדף הואיל וישנו בלב. אבל אינו מתרץ שם דברי ר"י בש"ס דחשיב לי' ללאו שיש בו מעשה. ולא הביא דברי הש"מ ז"ל שהבאתי. גם מביא שם בשם ס' ושב הכהן דבמימר לא מהניא מחשבה משום דהויא עבירה. והוא ז"ל דחה זה וראייתו מדלא חשיב לזה במתני' דתמורה (דף ט"ז ע"ב) לחומר בקדשים מבתמורה. דבקדשים מהניא מחשבה משא"כ בתמורה. וע"כ דגם בממיר מהניא מחשבה. וראי' זו תמוה. דכיון דמאי דלא מהני מחשבה בתמורה הוא. משום דהויא מחשבת עבירה. א"כ ל"ש למחשבי' לחומר בקדשים. דגם בקדשים כה"ג במחשבת עבירה. כגון מקדיש בעל מום למזבח נמי לא מהניא מחשבה ולא חמיר קדשים מתמורה כלל. וגם לפימ"ש תוס' ז"ל ביומא (דף נ' ע"ב) בד"ה חומר לק"מ יעוי"ש. אכן בעיקר דינא. כבר הוכחנו מדברי הש"מ ז"ל. דגם מחשבת עבירה מהניא בתרומה וקדשים. שוב השגתי ס' ושב הכהן וראיתי דסברתו דלא מהניא מחשבה במימר. משום דמחשבה בקדשים מוכל נדיב לב שמעינן לה. ומימר לאו בכלל נדיב לב הוא כיון דהויא עבירה. ולפי"ז אפ"ל ולחלק. דאף דבקדשים לא מהניא מחשבת עבירה מטעם זה. מ"מ בתרומה מהניא דל"ש האי טעמא דנפקא לה מקרא דונחשב. ולא שני לן בין מחשבת עבירה למחשבה דעלמא. ואדרבה יהי' לזה סיוע מדברי הש"מ דתמורה ז"ל. דמוכח מדברי' דשאני מימר ממקדים תרומה לבכורים לענין מחשבה. כמו שהק' לעיל. ובזה א"ש מאד

יד) אבל אחר העיון נראה להביא ראי' דאין לחלק בין תרומה לקדשים לענין מחשבה. דהש"ס בשבועות דכ"ו ע"ב שם פריך דנגמר מתרומה וקדשים לעלמא דמהניא מחשבה לחודא ומשני משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד. וכ' התוס' ז"ל ואע"ג דתרומה חול אצל קדשים כדאמר בריש פ' האיש מקדש. ולא ילפינן מקדשים. מ"מ קדשים נילפו מיני' הלכך הוו שני כתובים הבכ"א. ואי נאמר דקדשים חלוקין מתרומה בזה דל"מ בהו מחשבת עבירה. א"כ ע"כ צריך קרא מיוחד לקדשים לומר דלא מהניא בהו מחשבה. רק היכא דהוי בכלל נדיב לב. ומשא"כ מחשבת עבירה. ואי הוה ילפינן קדשים מתרומה. הו"א דגם בקדשים מהניא מחשבת עבירה כבתרומה. וע"כ דאין חילוק בזה בין קדשים לתרומה. וכיון דמוכח מדברי הש"מ ז"ל דבתרומה מהניא מחשבת עבירה. ע"כ ה"ה בקדשים וד' הש"מ ז"ל צ"ע כמ"ש

טו) והנלע"ד לבאר כל חמירא בזה בשי' השיטה מקובצת ז"ל. דלכאורה דברי' ז"ל בתמורה צריכים ביאור. במ"ש דמ"מ ע"י מחשבה אתעביד מעשה. וחזינן דעתו ז"ל דגם אם קרא שם תרומה קודם לבכורים בלבו. אף דודאי אין להלקותו על לאו דלא תאחר. דאין מלקות אלא בעדים והתראה ומי יודע אשר עם לבבו. אבל מ"מ מחויב הנהו. דכיון דאתעביד מעשה ע"י מחשבתו הרעה. מקרי דעבר על הלאו במעשה. ולכאורה צ"ע הלא לא שמענו רק דעקימת שפתי' הויא מעשה היכא דאתעביד מעשה וכמ"ש תוס' ז"ל. משא"כ על מחשבה לא שמענו מלקות לעולם. אף דאתעביד ע"י מעשה. דכיון דלא דבר כלל. הויא עברת הלאו בלא מעשה. ואינו מחויב מלקות כלל וע"כ נ"ל בזה עפ"י מאי דיש לבאר. מאי דבחסמה בקול קאמרינן עקימת שפתי' הויא מעשה. וכן בעדים זוממין בסנהדרין (דף ס"ה ע"ב). ובמימר וכן במקדים תרומה לבכורים קאמרינן דבדיבורי' אתעביד מעשה. ולא עקימת שפתי' הויא מעשה. וצריך להבין מדוע שינה הש"ס לשונו בזה. והלא דבר הוא

טז) והנראה סברא מחודשת בזה. דבמימר ומקדים תרומה. לא נצטרך לומר דחיוב המלקות הוא רק על עקימת שפתי' כמו בחסמה בקול ובעדים זוממין. דנאמר משום זה דאם ימיר או יקרא שם תרומה קודם לבכורים בלבו. דאינו מחויב כלל מלקות דהוי כמו שעבר על הלאו בלא מעשה. אלא דבאמת החיוב מלקות בהו על המעשה שיוצאת לפועל ע"י דבורו. דהיינו בממיר מאי דבהמת החולין נעשית קודש. ובמקדים תרומה נמי מאי דחל שם תרומה על התבואה ונתקדשה בקדושת תרומה. וכדפרש"י ז"ל בתמורה ד"ג ע"ב בד"ה דבדבורי'. וכן בד"ד ע"ב שם ד"ה אילימא. וכיון דמעשה זו שנעשית ע"י דבורו היא היא המחייבתו. ממילא לא שני לן בין עבר על הלאו בדבור או בלב. דעכ"פ אתעבידא מעשה גם ע"י מחשבתו נמצא דמחויב מלקות הנהו מ"מ. רק דלא יצוייר מלקות בפועל על מחשבתו. משום דאין מלקות אלא בעדים והתראה. ומי יודע מה בלבו. והוי כמו בכל חייבי מלקות היכא דלא אתרו בי'

יז) והסברא בזה כך. דאם המעשה דאתעבידא בדבורי' היא היא גוף האיסור ממש. דאותה אסרה תורה. כגון בממיר דמאי דהבהמה נעשית קודש ונתפסת בתמורה. זהו עצם האיסור ממש שהתורה אסרה ההתפסה. וכן גם במקדים תרומה. מאי דחל שם תרומה על התבואה עתה. זהו גוף האיסור שאסרה התורה לקרוא שם תרומה קודם נתינת בכורים. וכיון דבהאי מעשה דאתעבידא בדיבורי'. היא היא גופה של איסור. שפיר מחויב הוא מלקות על מעשה זו דאתעבידא על ידו. וממילא לא שני לן אם אתעבידא ע"י דבור או ע"י מחשבה. ומחויב מלקות הוא מ"מ. משא"כ אם המעשה דאתעבידא בדבורי'. אינה גופה של איסור כגון בחסמה בקול שכתבו תוס' ז"ל בד"ה ר"י. דע"י עקימת שפתי' נעשה מעשה שהבהמה הולכת ודשה בלא אכילה. ולא שייך לומר דמעשה הדישה הוא האיסור. דעצם האיסור הוא מה שגוער בה כשהיא שחה לאכול וחוסמה בזה. וכן בסנהדרין (דף ס"ה ע"ב)