אפיקי ים חלק א סג

ג) והנה השטה מקובצת ז"ל שם רוצה להכריח מקושיא זו. דהעיקר הוא כשיטת הסוברים דמחשבת פיגול הויא במחשבה לחוד ולא בדיבור. והוא שיטת הרמב"ם ז"ל והחינוך ז"ל עי' במל"מ פי"ג מהלכות פסולי המוקדשין ה"א. רק דחזר והקשה גם לשיטה זו. דאכתי קשה מאי פריך לאו שאין בו מעשה הוא. דהא אף אי נימא דמחשבה ממש מהניא לפגל הקרבן. מ"מ הא ר' ינאי ע"כ מיירי כשדיבר בפני עדים שמפגל. דאל"כ האיך לוקה על מחשבה שבלב בלא התראה דמי יודע מה בלבו ואין אדם לוקה עפ"י עצמו. וא"כ אכתי תקשי דשפיר הוי לאו שיש בו מעשה, ע"י עקימת שפתים. וכתב לתרץ דלעולם מיירי ר' ינאי כשדיבר שמפגל בפני עדים. אך כיון דגם במחשבה ממש מתפגל הקרבן שוב אף כשדיבר לא מקרי הדיבור מעשה עכתו"ד ז"ל שם. ובכונת תירוצו ז"ל נ"ל עפ"י מאי דאמר בסנהדרין (דף ס"ה ע"א) ורבי יוחנן מ"ש דכפיפת קומתו לרבנן הויא מעשה. ועקימת שפתים לא הויא מעשה. אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב וערש"י ז"ל. ופי' הרי"ף ז"ל שם דה"ק. דהואיל ויתכן לגדף בלבו בלא הקצת שפתים, ולפיכך הקצת שפתים ומחשבות לבו שאין בה הקצה אחד הן עכ"ל. וה"נ כיון שאפשר לפגל בלב. להכי לא מחשיב גם הדבור למעשה. עוי"ל בכונת הש"מ ז"ל עפ"י שיטת החינוך ז"ל דכל לאו דיצויר בלא מעשה אף אם עבר ע"י מעשה אין לוקין עלי'

ד) ולכאורה ק"ל טובא. דא"כ בריש תמורה (דף ג' ע"ב) גבי הא דאמר שם. כל ל"ת שבתורה עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם. א"ל ר"י לתנא לא תתני מימר דבדיבורו עשה מעשה. ולדברי הש"מ ז"ל יקשה טובא. הלא קיי"ל דבקדשים מהניא מחשבה לחוד בלא דיבור. כמבואר בשבועות (דף כ"ו ע"ב) וא"כ כמו דבגמר בלבו ששור זה יהי' עולה הוי עולה במחשבתו לחודא. ה"נ שורת הדין דאם חשב בלבו דזו תמורת זו ג"כ תהני מחשבה זו. אף שלא הוציא בשפתי' ותהי' הוא ותמורתו קודש כדין הקרא. דמ"ש מאם חישב שתהא קדושת שלמים או עולה על הבהמה דמהניא. וא"כ למ"ש הש"מ ז"ל דכיון דפגול נקבע במחשבה לחוד. תו אף כשפיגל בדיבור לא מקרי הדיבור מעשה, וא"כ יקשה ה"נ בממיר דמהניא מחשבה לחודא. ג"כ לא יהי' נחשב הדיבור למעשה. ואמאי א"ל לא תתני מימר דבדיבורי' עשה מעשה. וקשה טובא לכאורה

ה) וידידי הרב הגאון מוה' ר' יהושע העשיל שליט"א מרגליות הגאב"ד דווישניווע. כתב לי לתרץ קושיא זו. די"ל דכיון דהא דמהניא מחשבה בקדשים שמעינן לה מקרא דוכל נדיב לב. כמבואר בשבועות שם א"כ אפ"ל דהיינו דוקא היכא דאינו עושה עבירה בהקדישו. משא"כ בממיר דעובר על לאו דלא ימיר י"ל דלא מהניא בזה מחשבה לחוד. והוי כמו בכל התורה כולה דמחשבה לאו כלום היא. דבכה"ג לא חדשה תורה. וא"ש דבממיר נחשב הדיבור למעשה. כיון דבאמת לא מהניא מחשבה בזה

ו) ולי הי' נראה עוד ראיה לסברתו. מדברי תוספות ז"ל בב"ק (דף ע"ג ע"ב) בד"ה תרי תוכ"ד. שכתבו שם דאפי' לר' יוסי דס"ל באומר הרי זו תמורת עולה. וחזר בו תוך כדי דבור קטן. ואמר הרי זו תמורת שלמים דברים קיימין. מ"מ אם אמר הרי זו תמורת עולה היום ולמחר תמורת שלמים. או שחזר ואמר בתוך כדי דבור גדול. אף אם נתכוין מתחלה לכך אין דברי' קיימין. משום דהוי דברים שבלב. ולכאורה קשה. הרי בקדשים מהני מחשבה ודברים שבלב. אלא ע"כ דבתמורה שאני משום דהויא מחשבת עבירה. והוי כבכל התורה כולה דלא מהני מחשבה ודברים שבלב. ושפיר כתבו דאף אם נתכוין מתחלה לכך. מ"מ לא מהני כיון דאמר לאחר כדי דבור גדול

ז) שבתי וראיתי דראיה זו אינה. דיש להסתפק בתרומה וקדשים דמהניא בהו מחשבה לחודא איך הדין בהו בגמר בלבו להוציא בשפתים. אם גם מחשבה כזו מהניא. ונאמר דאף דלא הוציא בשפתים לסוף חלה התרומה וההקדש. או דדוקא בחושב שיגמר בלבו לחוד מהניא. משא"כ בחישב אך להוציא בשפתים ולא הוציא. ומקור הספק הוא עפ"י ש"ס דשבועות (דף כ"ו ע"ב) דאיתא התם. אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתים שנאמר לבטא בשפתים מיתיבי בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא וגו' הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב. והדר אמרת גמר בלבו מנין. אמר רב ששת הא לא קשיא. ה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא גמר בלבו סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא וגו'. אלא לשמואל קשיא. אמר ר"ש תריץ ואימא הכי וכו'. וחזינן מהש"ס דלפום מאי דס"ד דלא כשמואל. והי' סובר דגמר בלבו סתם מהני הוה מפרש להברייתא בפשיטות. דגמר בלבו סתם מהני, ולא שגמר בלבו להוציא בשפתים והיינו דזה גרע מגמר בלבו סתם. א"כ ה"ה י"ל בתרומה וקדשים דמהני בהו גמר בלבו סתם. אבל גמר בלבו להוציא בשפתים לא מהני בהו. או די"ל דלמסקנת הש"ס דמתרץ לה להברייתא באופן אחר אליבא דשמואל והכי קיי"ל, שוב לא נאמר לחלק בין גמר בלבו סתם. לגמר בלבו להוציא בשפתים. וגם זה מהני בתרומה וקדשים. והנה הטורי אבן ז"ל בחגיגה (דף י') חקר בזה. והעלה דגם להמסקנא ע"כ אית לן חילוק זה. וגמר בלבו להוציא בשפתים ל"מ בתרומה וקדשים. והרב הגאון מוהר"א שליט"א ראבינאוויץ הגאב"ד דסמאלעוויץ. כעת במינסק. העיר במכתבו דמד' הש"ך ז"ל מוכח דלא כהטו"א ז"ל דביו"ד (סי' רנ"ח ס"ב) כתב הרמ"א ז"ל. דאם חשב בלבו לומר על סלע זה שיהא לצדקה. והוציא בפי' על אחר אינו מחויב ליתן אותו סלע שאמר. וכתב הש"ך ז"ל דאותו סלע שחשב עלי' חייב ליתנו לצדקה. והיינו משום דבצדקה מהניא גם מחשבה לחוד כמו בהקדש עיי"ש. עכ"פ חזינן דעתו ז"ל דאף גמר בלבו להוציא בשפתים מהני. כמו גמר בלבו סתם ודלא כטו"א ז"ל

ח) ולכאורה הדבר מבואר בשיטה מקובצת ז"ל הנ"ל דהביא שם ראיה דמחשבת פיגול הוי בדבור דוקא. מש"ס דפסחים (דף ס"ג ע"א) דמוקי הא דאמרי אחרים הקדים ערלים למולים פסול. בגמר בלבו לתרווייהו בין למולים בין לערלים. והוציא בפי' לערלים ולא הספיק לומר למולים עד שנגמרה שחיטתו. ואי תליא במחשבה לחוד בפגול ובכל פסולי מחשבות דקדשים. א"כ כי לא הספיק לומר למולים נמי אמא' פסול. הא