אפיקי ים חלק א סב

ו) ונסתפקתי בעדות זו דגניבה. אם באו שנים והעידו באחד שגנב. מהו הדין לענין דרישה וחקירה. למאי דקיי"ל דדיני ממונות לא בעי דו"ח. ודיני קנסות בעי דו"ח. א"כ בעדות זו דגניבה שיש בה קרן וכפל. מהו דינה. אי בעינן דו"ח משום הכפל. או דלא בעינן משום הקרן. ואולי יש לדמות ד"ז למחלוקת ר"ט ור"ע בעידי נשים סוף יבמות. דמ"ס כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי ומ"ס כיון דשרינן א"א לעלמא כדיני נפשות דמיא. ואולי יש לחלק. ועמ"ש בנודע ביהודה מהדו"ק חאה"ע (סי' ע"ב) בש"ס דיבמות הנ"ל יעוי"ש. ואם נימא דבעינן בזה דו"ח משום הכפל שהוא קנס. יש לחקור עוד בזה. למאי דקיי"ל דכ"ז שלא נחקרו העדים בדבר הצריך דו"ח. יכולין לחזור ולהגיד. ואין בזה משום כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. כמ"ש תוס' ז"ל בסנהדרין דף ל"ב ע"ב) בד"ה היכי. ובדיני ממונות דלא בעינן דו"ח. הדין דמיד שהעידו אף שלא נחקרו עדיין אינם יכולים לחזור ולהגיד כמ"ש בתשובת הר"ן ז"ל (סי' ל"ד). ועי' בס' עטרת חכמים חחו"מ (סימן א') איך הדין בעדות גניבה. אם עד שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו ולעקור עדותן. כיון דלגבי הקרן כבר נגמרה כל עדותן ובשכבר הימים שאלתי בזה את כבוד הגאון מוה' אלכסנדר משה לפידות שליט"א הגאב"ד דראסיין. ועי' מ"ש אלי בזה לקמן בסי' כ"ה דבכה"ג ודאי אם חזרו מעדותן כ"ז שלא נחקרו. ודאי בטלה לגמרי מטעם עדות שבטלה מקצתה ב"כ יעוי"ש. ועדיין תבעי בעיקר הדין. אם בעינן בזה כלל דו"ח כאשר נסתפקנו בזה

ז) שוב ראיתי דד"ז מבואר לכאורה. בתוס' מכות (דף ה' ע"א) גבי הא דאמרינן שם. באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש. ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא. אלא בתרי בשבתא הרג וכו'. נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא וכו' וכן לענין תשלומי קנס. באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר. ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר וכו' דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא. וכתבו תוס' ז"ל בד"ה וכן לענין קנס וז"ל. אבל ודאי לענין ממון לא. דכשמעידים דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבערב שבת גנב. ובחד בשבתא עמנו הייתם. ודאי אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי גנבא בר חיובא. אע"ג דלגבי נפשות לא תדיננו לבר חיובא כל כמה דלא נגמר דינו. בממון הוי קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו. אבל בעדות נפשות דבעינן דרישה וחקירה, אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו. לא הוי בר חיובא עכ"ל. הרי מבואר בדבריהם ז"ל דעדות גניבה בעצמה לא בעי דו"ח. דהרי כתבו מטעם זה לחלק בין עדות גניבה לעדות נפשות וקנסות ופליאה בעיני שלא ראיתי עדן להאחרונים ז"ל שיעמדו בזה. וצ"ע

סימן כ"ד

חקירה רבתא בהא דקיי"ל דבתרומה דקדשים מהניא מחשבה לחודא בלא דבור. כמבואר בשבועות (דף כ"ו ע"ב). איך הדין בהו במחשבת עבירה כגון מקדים תרומה לבכורים ומקדיש בעל מום למזבח. אם גם בזה תהני המחשבה לחודא. גם איך הדין בהו בגמר בלבו להוציא בשפתי' ולא הוציא. אי מהניא כה"ג או לא, גם יבואר סוגיא דב"מ (דף צ' ע"ב) גבי חסמה בקול דאמרינן עקימת שפתים הוי מעשה *): **(*) ואף דכבר נדפס זה בשמי בקונטרס "מיכל המים" הנספח לקובץ "כנסת חכמי ישראל". הדפסתי' כאן שלא יאבד. ופרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. הערות הרבה מהגאון מהו' ר' אלכסנדר משה לפידות שליט"א הגאב"ד דראסיין אשר יבואו בסי' כ"ה

)** בבא מציעא (דף צ' ע"ב) איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול. ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב עקימת פי' הויא מעשה. ר"ל אמר פטור עקימת פי' לא הויא מעשה

א) והנה השטמ"ק לעיל (דף מ"ג) הקשה, בש"ס דזבחים (דף כ"ט ע"ב). אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה שנאמר לא יחשב. א"ל רב אשי והא לאו שאין בו מעשה הוא. ואין לוקין עליה. א"ל ר"י היא דאמר לאו שאב"מ לוקין עלי'. והשתא לשיטת הסוברים דמחשבה דפגול הוי בדבור דוקא. והוא שיטת תוס' ז"ל (בדף מ"ג ע"ב) לעיל. ובפסחים (דס"ג ע"א) ובזבחים (דף ד' ע"א) ובחולין (דף ל"ט ע"א). א"כ יקשה מאי קשה לי' לר"א הא לאו שאין בו מעשה הוא הא אנן קיי"ל כר"י בסוגיין דעקימת שפתי' הויא מעשה היכא דבדיבורא אתעביד מעשה. וא"כ כמו דבממיר מקרי אתעביד מעשה בדיבורי'. מאי דבהמת חולין נעשית קודש. כמבואר בתמורה (דף ד' ע"ב). ה"נ בפיגול מקרי אתעביד מעשה בדיבורי'. מאי דהקרבן נפסל עי"ז. ומקרי לאו שיש בו מעשה. ומאי קשה ליה לרב אשי יעוי"ש בשיטה מקובצת שהאריך בזה לתרץ

ב) ולכאורה הי' נ"ל לישב שיטת התוס' ז"ל דל"ק מש"ס דזבחים. עפ"י מאי דמבואר בדברי רש"י ז"ל בזבחים (דף ב' ע"ב) בד"ה ונדבה. דגם במחשבת שלא לשמה איכא הלאו דלא יחשב. אף דהקרבן לא נפסל עי"ז דבמחשבת שלא לשמה קאי התם. ועי' בד"ה בע"א אבל בקדושתייהו קיימי. ולפי"ז כיון דגם במחשבה כזו שאין הקרבן נפסל על ידה איכא הלאו א"כ שפיר פריך רב אשי והא לאו שאין בו מעשה הוא. דהלא ר"י סתמא קאמר המחשב בקדשים לוקה. ומשמע דאפי' במחשבת שלא לשמה קאי. כיון דגם בזה איכא הלאו. ובזה שפיר קשה ליה דלאו שאין בו מעשה הוא דליכא למימר בזה דחשיב לאו שיש בו מעשה משום דבדיבורי' אתעביד מעשה. דהלא כיון דבאמת אין הקרבן נפסל בזה. א"כ לא אתעביד מעשה כלל. ושפיר הקשה רב אשי. ובדעת השיטה מקובצת ז"ל אפשר לומר דס"ל דמאי דאינו עולה הקרבן לשם חובה. ע"י מחשבת שלא לשמו גם זה מקרי פסול בקרבן דנפסל מלעלות לשם חובה. וגם משו"ז מקרי אתעביד מעשה בדיבורי'. ושפיר קשה ליה להשטמ"ק ז"ל, וראי' להש"מ ז"ל מפסחים ד"ס ע"ב דאמרינן דמ"ל שלא לשמו שנוהג בכל הזבחים יעוי"ש ודו"ק: