אפיקי ים חלק א נט

לחובתם דעדות גניבה אמת היא. וממילא ישלמו על עדות טביחה. דבזה מהימני המזימין. הן אמנם דזהו לא קשה דנהימנינהו להמוזמין דעדות הגניבה אמת היתה. לענין זה שנחייבם לשלם כאשר זמם על עדות טביחה. ובכ"ז נהימנינהו גם להמזימין. דגם עדות גניבה היתה בשקר ושישלמו גם עלי' כאשר זמם. די"ל כיון דממ"נ סתרי אהדדי. דאם מהימנינן להמוזמין דהיו כשרים בשעת עדות טביחה. ממילא ל"ש דליהימני המזימין לחייבם על עדות גניבה. אבל זהו בודאי קשה. דנהימנינהו להמוזמין דהאמת אתם בעדות גניבה. משום דהוא לחובתם דיצטרכו ממילא לשלם על עדות הטביחה. והודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ועל עדות טביחה נהימנינהו להמזימין. ולא סתרי אהדדי. ועי' בתשו' הגרע"א ז"ל בסי' קמ"ט ובחי' לכתובות דף ק"ז יעוי"ש

אמנם זהו לא קשה רק להטעם. משום דלא קרינן בהו והנה עד שקר וגו'. ובזה שפיר קשה. דהרי לדברי עצמם כשרים היו וקרינן בהו והנה עד שקר וגו' ונהימנינהו לחובתם. משא"כ אם נאמר דהטעם משום דהוי גמ"ד בטעות לק"מ דמאי מהני מאי דלדבריהם כשרים היו בשעת עדות טביחה. עכ"פ לוא ידעי ב"ד מהזמתן לא היו גומרין הדין על פיהם. ואכתי גמ"ד בטעות היה. ויהיה מזה סייעתא לטעם זה. דהעיקר משום דהוי גמ"ד בטעות. ולכאורה היא ראיה נפלאה

ו) שבתי וראיתי דאין זו ראיה כלל. דאיך נוכל לחייב להעדים לשלם כאשר זמם מצד הודאת בעל דין דכמאה עדים דמי. והם צועקים דהאמת אתם בעדותם. דהרי יש לנו כנגד זה הודאת הגנב דהוא עומד וצועק דשקרנים הם ולדברי' הרי פסולים היו בשעת עדות טביחה. משעה שהעידו לשקר עדות הגניבה ואין עליהם לשלם על עדות הטביחה. וא"כ איך נחייב להעדים לי' כאש"ז. כיון דלדברי' אינם מחוייבים כלל וא"כ נגד הודאתם הוי הודאתו. והודאה כנגד הודאה הויא ופטירי

ז) אולם לפי"ז יקשה טובא. דמדוע פריך הש"ס ממתני' דמשלמי אטביחה לאביי דוקא. הלא גם לרבא דס"ל עד זומם מכאן ולהבא נפסל נמי קשה. דהלא טעמי' דרבא הוא משום דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידוש ואילך. ומשום דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. וכ"ז לדידן דלא נוכל לפוסלם בבירור למפרע. משום דתרי ותרי נינהו. וע"כ אין לך בו אלא משעת חידושו. אבל עכ"פ יקשה מ"ט מחייבינן להו לשלומי כאשר זמם על עדות הטביחה הלא מי שהעידו עליו עומד וצועק דשקרנים הם. ולדבריו נפסלו לכל עדות שבתורה. מאז העידו בשקר על הגניבה. וכלפי שמיא גליא לדברי' דפסולין ולאו בני עדות הם ולא קרינן בהו והנה עד שקר וגו' לדברי'. ואף דב"ד אינם פוסלים אותם כ"ז שלא נתברר ע"י מזימים. אין זה אלא מחסרון ידיעה. אבל כלפי שמיא גליא דהמה פסולים ואין עדותן עדות והוו לדברי' כקיבל עלי' קרוב או פסול. דאף דמקבלין עדותו. מ"מ כיון דאינו בר עדות. לא קרינן בי' והנה עד שקר וגו'. כמ"ש הגרעק"א ז"ל. א"כ לפי דברי' ה"נ אף דב"ד מקבלין עדותן למפרע. מ"מ אין עליהם חיוב כאשר זמם. דלגבי שמיא גליא דפסולין הם ולא קרינן בהו והנה עד שקר וגו', וא"כ יקשה טובא דאמאי מחייבינן להו לשלומי לי' הלא נאמן הוא לחובתו כמאה עדים. ולדברי' פטירי כנ"ל אלא ע"כ צ"ל דאף לדברי' דפסולים הם למפרע. מ"מ כיון דדין התורה הוא. דב"ד לא יפסלו עדותן למפרע. אף דהוא מחסרון ידיעה, אבל עכ"פ ב"ד מקבלין עדותם בכל מקום ממילא הוי עלייהו שם עדים ועדותן עדות. וקרינו בהו והנה עד שקר וגו'. ושוב חייבין בכאשר זמם עפ"י דין. ולא הוי כקיבל עלי' קרוב או פסול. דאינו בר עדות לעלמא כלל

ח) ואין לומר דהא דלא פריך הש"ס גם לרבא. היינו משום דללישנא דטעמא דרבא משום פסידא דלקוחות. א"כ חכמים הכשירוהו לעד זומם למפרע אף דכלפי שמיא גליא וגם לדין התורה פסולים. מ"מ חכמים הכשירוהו לעדות. ולזה אף לפי דברי' דהי' פסולים למפרע מ"מ ישנם בתורת הזמה כיון דרבנן הכשירום לעדות אבל באמת ללישנא קמא דטעמא משום דחידוש הוא. אף לרבא תקשי כנ"ל. דזה אינו. דנראה ברור דלטעם דפסידא דלקוחות כיון דבאמת מן הדין פסולים למפרע ואף רבנן שהכשירום לא הכשירום רק לעדות ממון משום פסידא דלקוחות. אבל לעדות נפשות ולאסור אשה לבעלה ולענין גיטין וקידושין פסולים כמ"ש תוס' ז"ל בד"ה אי נמי. א"כ נראה פשוט דלא עדיף מנשים בעדות אשה. דאף דהאמינו אותן בזה ומקבלין את עדותן. מ"מ לא קרינן בהו והוא עד בשבועת העדות. כיון דפסולין הן לכל עדות. א"כ ה"נ אף שהאמינו לעד זומם בעדות ממון. מ"מ לא קרינן בי' והנה עד שקר וגו'. וכמ"ש הגרעק"א ז"ל לענין קיבל עלי' קא"פ דדמי לדין דשבועת העדות. וא"כ ע"כ דהא דלא פריך הש"ס לרבא היינו משום דללישנא דחידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו. כשרים המה מן הדין למפרע ובני עדות מקרו וא"כ תקשה שפיר דנהימני' להנידון לחובתו דפסולים הי' וע"כ כיון דב"ד עכ"פ מקבלין עדותם עפ"י התורה. ממילא מקרי בני עדות. וקרינן בהו והנה עד שקר וגו' וא"כ הדרא קושי' לדוכתה. מה שהקשינו לעיל. דגם לאביי לא קשה. די"ל דמאמינים אותם לחובתה ולדבריהם הרי כשרים הי'. דאין לומר דנגד זה הרי לפנינו הודאת הנידון דפסולים הי' דהרי הוכחנו דהודאתו לאו כלום היא כנ"ל

ט) אמנם למ"ש גם זהו לא ק"מ. דאף דלדברי העדים עצמם כשרים הי' בשעת עדות טביחה, מ"מ כיון דדין התורה הוא שהם פסולין למפרע. וכל עדות שהעידו בינתיים. ב"ד פוסלין אותה למפרע. ממילא לאו בני עדות מקרו. ולא קרינן בהו והנה עד שקר וגו'. ונמצא ממילא דאף לדבריהם אינם בתורת הזמה. וא"ש קושי' הש"ס

י) עוי"ל עפ"י מ"ש בסוף תשו' הגרע"א ז"ל. דבקנס לא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. דכמו דאינו מתחייב בקנס עפ"י הודאתו. ה"נ אף דלא אמר בדרך הודאה לחייב עצמו. מ"מ לא דיינינן כלל על הודאתו. ויעוי"ש שהוכיח כן מדברי הריטב"א ז"ל בשבועות דף ל"ג שכתב דאם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס אשה בפניהם. אע"פ שהוחזק כפרן