אפיקי ים חלק א נח

סימן כב

יבאר דין הזמה בעדים פסולים שלא נודע פסולם לב"ד. וגמרו הדין ע"פ ונמצאו אח"כ זוממין. אי מקיימינן בהו כאשר זמם. או לא. וגם אם עברו על לאו דלא תענה ונ"מ לכמה דברים כמו שיבואר בס"ד

א) בבא קמא (דף ע"ג ע"א) תנן גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם. ונמצאו זוממין משלמין את הכל. מאי לאו שהעידו על הגגיבה וחזרו והעידו על הטביחה. והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה, ואי ס"ד. עד זומם למפרע נפסל. הני כיון דאיתזמו להו אגניבה. איגלאי מילתא למפרע דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו אמאי משלמין אטביחה. אמרי הכא במאי עסקינן כגון שהוזמו על הטביחה תחילה. אמרי סוף סוף כי הדרי מיתזמי אגניבה. איגלאי מילתא דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו אמאי משלמי אטביחה. והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו. ע"כ. ועי' רש"י ותוס' ז"ל. מבואר מדברי הש"ס בזה. דעדים שהי' פסולין בשעת הגדתן. אף דב"ד לא ידעו מזה וגמרו הדין ע"פ. אם נמצאו זוממין אח"כ אין בהם דין עשיית כאשר זמם. וכמו דפריך הש"ס דאמאי משלמי אטביחה. הא איגלאי מילתא למפרע דפסולין הי' בשעה שהעידו. הרי דאף דבשעה שהעידו לא נודע פסולן וגמרו הדין על פיהם. מ"מ אין בהם חיוב כאשר זמם. ואינו מבואר דין זה במקום אחר בש"ס. וכ"מ בשיטה מקובצת שכתב וז"ל ושמעינן משמעתין דעדים זוממין דחייבינהו רחמנא תשלומין. אי איתברר דמקמי דאסהידו לה לההיא סהדותא. הוו פסולי מעיקרא לא מחייבי תשלומין. פריטי הרמ"ה ז"ל עכ"ל. אמנם צריך להבין טעמא דמילתא מ"ט אין בהם דין הזמה. והראשונים ז"ל לא ביארו לן בזה

ב) ולכאורה נראה בטעמא דהאי דינא. דהתורה לא חייבה את העדים בכאשר זמם. רק אם העדים כשרים לעדות בעלמא וקרינן בהו והנה עד שקר וגו' ועשיתם לו וגו'. משא"כ אם העדים הם בלא"ה פסולים לעדות מגזה"כ. לא קרינן בהו והנה עד שקר וגו'. דלא הוי עלייהו שם עדים כלל. ולאו עדות שקר מקרי. וכמו דהדין בשבועות העדות דליכא בפסולין לעדות. אף במקום דמהני עדותן כגון נשים בעדות מיתה דכשרות. מ"מ ליתנהו בדין שבועת העדות. משום דכיון דפסולין לעלמא לא קרינן בהו והוא עד. דמשמע עד הראוי לעדות. וכמו שביארו האחרונים ז"ל ועי' בנודע ביהודה תנינא חחו"מ סי' ח'. ה"נ לענין דינא דכאשר זמם דכתיב והנה עד שקר וגו'. בעינן שיהא ראוי לעדות. וכן משמע מדברי תשו' הגאון רע"א ז"ל בסי' קע"ט. דזהו הטעם דליכא דין הזמה בעדים פסולין. ומשו"ז כתב שם דאפי' קיבל עלי' קרוב או פסול ונמצאו זוממין. ליכא בהו דין הזמה. משום דעכ"פ לאו שם עד עלי' יעוי"ש

ג) אמנם ראיתי להגאון בעל בית מאיר ז"ל בחי' למס' ב"ק שנדפס מחדש. שכתב דנראה דהטעם בזה הוא משום דאישתכח השתא דהגמר דין שגמרו ב"ד עפ"י עדותן היה בטעות. וכאילו לא נגמר הדין דמי. ואין עדים זוממין נענשין עד שיוגמר הדין על פיהם. ואף דבלא"ה הי' טעות בגמר דין כיון דשקר העידו. גזרת הכתוב הוא. אילו לא הי' הטעות רק מצד מה שהעידו לשקר. לחייבם בכהאי גונא. משא"כ אם היו פסולין מקודם לא הוי בזה גזה"כ לחייבם ושפיר קיימא בזה הסברא. דכיון דאישתכח השתא דמעיקרא היה הפסק דין בטעות. הו"ל כלא נגמר הדין כלל. וכן ראיתי מכבר בס' נחל יצחק שכתב האי טעמא

ד) ונ"מ רבתא בין הטעמים. חדא לענין קיבל עלי' קרוב או פסול. דלטעמא דלא קרינן ביה והנה עד שקר וגו'. אף בכה"ג אין בו דין הזמה כמ"ש הגרע"א ז"ל שם. משא"כ להטעם משום דהוי גמר דין בטעות. והוי כעדים שהוזמו קודם גמ"ד. א"כ אם קיבל עלי' קא"פ. בודאי איכא בי' דין הזמה. דלא הוי טעות כלל בפסק דין. ועוד נ"מ לענין אם עברו העדים משום לאו דלא תענה בכה"ג. דאם נימא דהטעם משום דלא קרינן בהו והנה עד שקר וגו'. ה"נ לא קרינן בהו לא תענה ברעך עד שקר. ולא עברו על הלאו כלל. ויהי' כשרים לעדות בעלמא דלא נעשו רשעים כלל. משא"כ לטעמא משום דהוי כהוזמו קודם גמר דין. א"כ זהו שייך רק לענין חיוב הזמה דבעינן שיגמר הדין ע"פ. משא"כ על לאו דל"ת בודאי עברו העדים תכף בהעדאתן לשקר. אף שנמצאו זוממין קודם שנגמר הדין. וה"נ עכ"פ עברו על ל"ת ברעך וגו' ונעשו רשעים ונפסלו לכל עדות שבתורה

ה) ואמינא לכאורה להביא ראי' דטעמא משום דגמ"ד בטעות הוא. דקשה לי לכאורה בהא דמבואר בש"ס. דלמ"ד עד זומם למפרע נפסל. אם העידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה. שוב אין משלמין כשהוזמו על הטביחה. משום דאיגלאי למפרע דכי אסהדו אטביחה פסולין היו. ואינן בדין כאשר זמם רק על עדות הגניבה. לשלם קרן וכפל שרצו לחייבו. אבל לא לשלם עוד ב' וג' על עדות הטביחה. וקשה לי. למאי דקיי"ל באומר לחבירו מנה לי בידך. והוא אומר אין לך בידי כלום. והעדים מעידים שלוה ופרע. דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. והיינו דמהימנינן לי' במאי שהוא לחובתו נגד העדים. דהיינו באומרו דלא פרע. ומהימנינן לעדים שלוה ומחייבינן לי'. וכ"ז מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי

ולפי"ז יקשה טובא בכאן כיון דהמוזמין עומדים בפנינו וצועקים דהאמת אתם בכל מה שהעידו שגנב וטבח. וא"כ לדבריהם הרי כשרים היו בשעה שהעידו על הטביחה. דגם עדות הגניבה אמת היא לדבריהם הם ואף דלא מהימנינן להו על עדות הטביחה נגד המזימין מ"מ נהימנינהו על עדות הגניבה שהוא לחובתם. משום דנמצא ממילא שהיו כשרים בשעת עדות טביחה. וממילא ישלמו כאשר זמם על עדות הטביחה. דהוי שלשה בשור יותר מכאשר זמם דעדות גניבה. דהוי רק שנים. ומדברי הש"ס מבואר דלעולם ישלמו רק שנים על עדות הגניבה. ולא על הזמת הטביחה. אף בשור דהזמת טביחה הויא יותר מהזמת גניבה. והרי בזה שייך שפיר דניהימנינהו