אפיקי ים חלק א מח

משותק ע"מ לקיים דמוכח מקרא דפעמים שהיא מקיימת. וע"כ דקיים בלבו קיים. ועי' מ"ש המלבי"ם ז"ל בפי' הספרי בקראי הנ"ל. וד' שם צ"ע לכאורה דהוא נגד מ"ש הר"ן ז"ל בד"ה כשהוא אומר ובד"ה תלתא קראי יעוי"ש

והשתא א"ש נמי מ"ש הר"ן ז"ל לעיל דאין נשאלין על ההיקם רק ביום שמעו. משום דלאחר יום שמיעה באמת לא מהני מידי מה שנשאל על הקמתו ועקרה למפרע דעכ"פ לא גרע משתיקה. ואף דשתיקה כזו ל"ש לומר דהוי קיום כמ"ש לעיל. אבל עכ"פ לא גרע משותק ע"מ למיקט. דג"כ קיום לא הוי ואפ"ה אינו יכול להפר למחר מגזה"כ. וכן נמי א"ש מ"ש דאפי' לא היתה ברשותו בסוף היום אינו יכול להפר למחר. אף דג"כ ל"ש לומר דהוי קיום בכה"ג וכמ"ש. אבל עכ"פ אינו יכול להפר מגזה"כ וכמ"ש דעיקר דינא גזה"כ הוא. רק דאחר שגזרה כן התוה"ק ממילא נולד מזה דהויא הקמה היכא דשייך וכמו שביארנו. כן נ"ל בשי' הר"ן ז"ל לישב דברי'. והדברים גם מצד עצמם מוכרחים. דאיך שייך לומר דטעם הדבר דשתיקה מקיימת משום דגלי אדעתי' שרוצה בקיום הנדר דהרי יודע שלמחר אינו יכול להפר. דכ"ז שייך רק לבתר דגזרה תורה דאינו יכול להפר למחר. אבל ל"ש לומר דזהו עיקר הטעם דקודם שגזרה התורה שאינו יכול להפר למחר. ממילא ל"ש דגלי אדעתי' שרוצה בקיום הנדר דהלא גם למחר יכול להפר. וע"כ כמ"ש

י) וזה נ"ל בטעמא דאינו יכול לישאל אשתיקה למאי דקיי"ל דנשאלין על ההיקם. א"כ אי נאמר דשתיקה הוי מדין קיום מ"ט לא יתשל גם אשתיקה. ומסתימת כל הפוסקים ז"ל משמע דאין שאלה בשתיקה. וכ"כ להדיא הר"ן ז"ל ר"פ המדיר יעוי"ש. והרש"ש ז"ל בחי' לנדרים (דף ס"ט) הרגיש בזה. אכן למ"ש א"ש. דאפי' אם יתשל מ"מ לא יוכל להפר אחר יום שמיעה. ולא מבעיא לשי' הפוסקים ז"ל דאין נשאלין על ההיקם אלא ביום שמעו. דודאי ה"ה נמי אם שתק ביום שמעו ג"כ לא מהני מה שישאל למחר דעכ"פ כיון שעבר יום שמעו אינו יכול להפר. אלא דאפי' לשי' הטור ז"ל סי' רל"ד דאפי' לאחר יום שמעו נשאל על ההיקם ומיפר נדרה. היינו דוקא בקיים בפירוש ביום שמעו דכיון דלא הי' בידו שוב להפר אחר שהקים. הו"ל כאינו יודע שיש מפירין דלא מקרי יום שמעו כלל כמ"ש הטור ז"ל משא"כ בשתק ביום שמעו ל"ש האי טעמא. דאפי' שתק ע"מ לקיים. מ"מ לא גמר בלבו שיהא קיים לאלתר דא"כ לאלתר הוי הקמה. רק שהי' בדעתו שיתקיים כשיעבור יום שמיעה כמו שביאר הר"ן ז"ל (דף ע"ט ע"א) בד"ה כשהוא. א"כ כיון דהי' בידו להפר כל היום ממילא יום שמיעה מקרי. ואינו יכול שוב להפר למחר לכו"ע. וזהו די"ל בכונת הר"ן ז"ל ר"פ המדיר יעוי"ש ודו"ק

יא) ברם דלפימ"ש יוצמח דין חדש. דכששתק כל יום שמיעה אף דל"ש לומר שישאל ע"ז למחר ויפר נדרה. כיון דעכ"פ עבר היום שמיעה כמ"ש. מ"מ אם ישאל ירויח בזה לענין חכם. למ"ש בשי' הר"ן ז"ל דשני דינים בשתיקה ויש שתיקה דהויא קיום ממש ויש שתיקה שאינה קיום ממש. ונ"מ לענין התרת חכם. א"כ כשישאל על הקמתו ע"י שתיקה. אף דלא מהני לענין שיהא הוא מיפר עתה. אבל עכ"פ כיון דעקר הקמתו למפרע ממילא יוכל חכם להתיר דהוי למפרע שתיקה בלא הקמה. וצ"ב בכ"ז

סימן יח

בסוטה שאסורה על הבעל מקודם באיסור לאו. אי חייל עלה איסור סוטה ונ"מ ליבום

סוטה (דף ב' ע"א) מתני' נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה. ואם מת חולצת ולא מתייבמת

א) והנה התוס' ז"ל ביבמות (דף י"א ע"א) בד"ה צרת סוטה. ביארו הטעם דאיכא חילוק לענין יבום בין ספק סוטה לסוטה וודאית. דבסוטה ספק הדין דהיא חולצת ולא מתייבמת וצרתה מתייבמת ג"כ. ובסוטה ודאי הדין דהויא כערוה גמורה ופטורה היא וצרתה מן החליצה ומן היבום. וכתבו תוס' ז"ל שם דאף דסוטה ודאי חשיבה כערוה משום דטומאה כתיב בה כעריות. מ"מ על הסוטה ספק אין דין ערוה אף דכתיב בה ג"כ ונטמאה. דלא הויא כערוה רק היכא דכתיב טומאה בלשון לאו. משא"כ ספק סוטה אף דאסרה התורה כודאי. מ"מ לא כתיב בה טומאה רק בלשון עשה. להכי לא חשיבא כערוה גמורה יעוי"ש, ועי' בשו"ע אהע"ז סי' קע"ז סעיף י"א

ב) ונסתפקתי בסוטה שאסורה על בעלה מקודם ג"כ באיסור לאו או עשה דלכאורה לא חייל עלי' לאו דסוטה דהיינו לא יוכל בעלה וגו' משום דאין איסור חל על איסור. ולא שייך לומר דהוי איסור מוסיף מגו דאתוסף איסור על הבועל אתוסף נמי על הבעל. כיון דעל הבועל בלא"ה אסורה השתא משום אשת איש. איך דינה לענין יבום אם מת בעלה זה. אם שייך בה לומר טומאה כתיב בה כעריות. כיון דבעצמותה אינה ערוה לגבי היבם. רק משום דכתיב בה טומאה לגבי בעלה בלשון לאו. להכי הויא כערוה נמי לגבי היבם. א"כ בכה"ג דלא חל הלאו דסוטה על הבעל כלל ממילא ל"ש דתהי' ערוה ליבום דעיקר מחמת טומאה דלגבי בעל הוא והכא לא נטמאה לגבי בעלה כלל. או דנימא דאף דלא אתוסף איסור על הבעל משום דאסורה וקיימא עלי' ואין אסור חע"א. מ"מ אתוסף בה טומאה משום סוטה ואסורה ליבם ככל סוטה דעלמא. ומסתברא לכאורה כהצד הראשון. דל"ש טומאה כתיב בה כעריות. רק אם נאסרה על הבעל משום לאו דטומאה ולא בכה"ג דלא חל הלאו כלל. וכבר נדפס ספק זה בשמי בקובץ כנסת חכמי ישראל ח"ו סי' קט"ו

ג) אמנם מה שהנחנו לדבר פשוט דל"ש בכאן איסור מוסיף במגו דאתוסף על הבועל משום