אפיקי ים חלק א מז

מדברי' ז"ל בדף. ע"ט דנחית לטעמה משום הקמה ולטעם זה כיון דלא הי' בידו בסוף היום לא לקיים ולא להפר א"כ ל"ש דשתיקתו מקיימת אז וממילא יוכל להפר גם למחר

ואין לומר. דהא דאמרינן בעלמא דעד דערבא שימשא לא מוכח מידי שבדעתו לקיים. היינו אדרבה היכא דבידו הי' כל היום להפר. ועד דערבא שימשא לא מוכח דאולי עוד יפר כיון דבידו הוא. משא"כ הכא דגירשה כיון דיודע דאחר גירושין אין בידו להפר. ממילא מוכח גם משתיקתו שעד הגירושין דדעתו לקיים. זה אינו. דהלא זהו האבעיא בש"ס אי גירושין כהקמה דמיין או כשתיקה דמיין. וכמו שפי' הר"ן ז"ל דכיון דידע ארוס דלבתר גירושין לא מצי מיפר ולא הפר קודם גירושין כמאן דאוקמי' לנדרא דמי. ולצד זה אפי' אהדרה ביומי' שוב אינו יכול להפר. והר"ן ז"ל אזיל אפי' לאידך גיסא דכשתיקה דמיין. מ"מ אי אהדרה למחר אינו יכול להפר כיון שעבר יומו של שמיעה. א"כ באמת מוכרח מזה דגזה"כ הוא דאינו יכול להפר רק ביום שמעו. ולאו מטעם הקמה הוא וא"כ באמת צ"ע מ"ש (בדף ע"ט) דמטעם הקמה הוא וילפינן מזה דקיים בלבו קיים. והא ע"כ גזה"כ הוא כמ"ש. ועי' בפי' הרא"ש ז"ל בכאן שהביא מהירושלמי דאם לא הי' בידו להפר בסוף היום יוכל להפר למחר. ודלא כמו דמוכרח מש"ס דילן בזה מדנקט ואהדרה ביומי' יעוי"ש

ה) והיותר קשה מסוגיית הש"ס גופא (בדף ע"ט ע"א) שם דמסקינן שם דאפי' שותק על מנת למיקט מ"מ אינו מיפר אלא ביום שמעו. ודלא כר"ח דאמר דשותק ע"מ למיקט. מיפר אפי' מכאן ועד עשרה ימים. א"כ חזינן דאין הטעם דשתיקה של יום שמיעה משום דגלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר כמ"ש הר"ן ז"ל. דא"כ בשותק ע"מ למיקט מ"ט אינו מיפר למחר. ודוחק לומר דעיקר הטעם דהוי קיום משום דגלי אדעתי' וכמ"ש הר"ן ז"ל. ואף דל"ש האי טעמא רק בשותק סתם לא פליג רחמנא בזה. ואף שותק ע"מ למיקט אינו מיפר למחר. דדוחק הוא ועוד כיון דע"כ גם היכא דל"ש האי טעמא מ"מ אינו מיפר למחר. א"כ מנלן לחדש האי טעמא כלל ולמילף מיני' הדין דקיים בלבו קיים כמ"ש הר"ן ז"ל. אימא דכולי' גזה"כ הוא. בין שותק סתם ובין שותק ע"מ למיקט ולאו מטעם הקמה הוא ובאמת דקיים בלבו אינו קיים וכ"ז צ"ע לכאורה

ו) ולולא דמסתפינא שלא אכשל בדבר הלכה הייתי אומר לחדש בזה. דתרי דיני איכא בשתיקה דיום שמיעה. דמעיקר הדין הוא גזה"כ שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו. ובכל אופן שיהי' אפי' שלא היתה ברשותו בסוף היום כגון שגירשה. או שקיים לה כששמע נדרה ואח"כ כשעבר יום השמיעה נשאל על ההקם וכל כה"ג גזה"כ הוא שאינו יכול להפר למחר. אכן אחרי דגזרה התורה שאינו יכול להפר אחר יום שמעו. ממילא הדין אם באמת הי' בידו להפר כל יום שמעו ולא הפר. דעתה גלי אדעתי' בשתיקתו שהוא רוצה בקיומו של נדר. דהרי יודע הוא שלא יוכל להפר למחר. וא"כ אז יהי' על שתיקתו דין קיום ממש דאנן סהדי שניחא לי' בנדרא וכמ"ש הר"ן ז"ל ונ"מ לדינא לענין אם יכול אח"כ החכם להתיר. למ"ש בשו"ע סי' רל"ד סעיף כ"ג לחלק. דאם קיים הבעל אינו יכול חכם להתיר. ואם לא קיים רק שהחריש לה בזה מהניא התרת חכם. ובזה יהי' נ"מ בין השתיקות. דאם לא הי' בידו להפר בסוף היום דאז אין השתיקה מטעם קיום ממש. רק דגזה"כ הוא שאינו מיפר למחר. שפיר יוכל חכם להתיר בזה לשי' זו. משא"כ אם באמת הי' בידו להפר כל היום ולא הפר דאז הויא השתיקה מטעם קיום ממש כמ"ש. שוב אין יכול החכם להתיר דמ"ש מקיום זה לקיום דעלמא. ומ"ש הר"ן ז"ל דהא דקיים בלבו קיים ילפינן משתיקה דיום שמעו. כונתו דילפינן מהא דמצינו דאיכא גם דין קיים בשתיקה. והיינו היכא דהי' בידו להפר כל היום דאז מדין קיום הוא וכמ"ש

ז) ואם נפשך לומר מנלן באמת דיש דין קיום בשתיקה דילמא בכל ענין גזה"כ הוא ובאמת דקיים בלבו אינו קיים. נ"ל דמוכרח הוא מדברי הכתוב. דהכי סדר הכתובים. ושמע אישה ביום שמעו וגו' וקמו נדרי' ואסרי' וגו' יקומו. ואם בית אישה וגו'. ושמע אישה והחריש לה וגו' וקמו כל נדרי' וגו' יקום. ואם החרש יחריש וגו' הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו והיודע בחוקי הלשון יראה דאיכא בזה שנוי גדול בכתוב דבתחלה אמר וקמו נדרי' ואסרי'. ולשון זה אינו במשמע שהוא קיים ממש הנדרים. רק דממילא הן קמים שאין להם הפרה כיון שעבר יום שמיעה. וכן בכתוב השני אמר וקמו כל נדרי'. היינו ג"כ דממילא קמים ולא דהוא הקים אותם. ובכתוב השלישי אמר הקים אותם כי החריש וגו'. ופשטות לשון זה משמע דהוא קיים אותם ע"י שהחריש לה. ומדוע שינה הכתוב לכתוב לשון זה והלא דבר הוא

ח) אמנם יבואר עפ"י מאי דגרסינן בסוגיא דדף ע"ט שם. מתיב רב כהנא אם החרש יחריש וגו' בשותק ע"מ למיקט הכתוב מדבר. אתה אומר בשותק ע"מ למיקט או אינו אלא בשותק ע"מ לקיים. כשה"א כי החריש לה הרי בשותק ע"מ לקיים הכתוב מדבר. הא מה אני מקיים אם החרש יחריש וגו', בשותק ע"מ למיקט הכתוב מדבר תיובתא. ולוקים הא בשותק ע"מ לקיים הא בשותק סתם קראי יתירי כתיבי. מבואר מזה דקרא דכי החריש לה מיירי בשותק ע"מ לקיים. וא"כ מדוייק שפיר מאי דשינה הכתוב וכתב בזה הקים אותם. כיון דמיירי בשותק ע"מ לקיים ובזה באמת הויא הקמה ממש אם הי' בידו להפר כל היום. משא"כ בשותק ע"מ למיקט לעולם לא הויא הקמה ממש. דל"ש לומר דגלי אדעתי' שהוא רוצה בקיומו של נדר. כיון דלא שתק ע"מ לקיים רק ע"מ למיקט. ובזה מה שאין יכול להפר למחר אינו רק מגזה"כ. משא"כ בשותק ע"מ לקיים שינה הכתוב וכתב הקים אותם לומר דבזה הויא השתיקה כהקמה ממש. ונ"מ דגם חכם אינו יכול להפר כיון שקיים הבעל. ומזה הוא דילפינן דקיים בלבו קיים. וזהו מ"ש הר"ן ז"ל דילפינן משתיקה דיום שמעו שהיא מקיימת. ולא בא לומר דכל שתיקה מקיימת. דז"א דודאי שותק ע"מ למיקט ל"ש לומר דהוי קיום וע"כ גזה"כ הוא. ורק דילפינן משתיקה כזו שהיא מקיימת. דהיינו