אפיקי ים חלק א מה

דומיא דמקדש בגזל דאחרים למאן דאית לי' סתם גזילה יאוש בעלים. דאע"ג דיאוש כדי לא קני. וכ"ז שהוא בידו אינו קנוי לו. אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת. למ"ש יש לחלק הרבה, דמבואר הוא בתוס' ז"ל בב"ק (דף ס"ט ע"א) בד"ה כל שלקטו. דאע"ג דיאוש לא קני מ"מ אם בא אחר והחזיק בגניבה. מחויב הוא לשלם לגנב דמים. שצריכה לו הגנבה ליפטר מן הנגנב יעוי"ש. וא"כ נמצא דבקידשה בגזל לא שייך סברא דלעיל דודאי אילו תבעה בדינא אמרינן לה זילי שלים או התקדשי לי'. ואין החסרון בגזל רק שמקדשה בדבר שאינו שלו. בזה אמרינן שפיר כיון דעכ"פ קנאתו מחמתו מקודשת. משא"כ במקדש באיסורי הנאה שלו. בלא"ה אינה מקודשת דאילו תבעה בדינא אין עלי' חיובא כלל דאין דין דמים וגזל באיסוה"נ. ולא הוי כמתקדשת בכסף כלל וכמ"ש. ואף שיש להקל חומר הקושי' בדמים של איסורי הנאה דאסורין רק מטעם קנסא. אבל להמל"מ שלמד מזה למקדש באיסוה"נ יקשה טובא כנ"ל

ה) ואין לומר דעיקר סברת הר"ן ז"ל בטעמי' דרש"י ז"ל הוא. משום דאף שמקדשה בדבר האסור לו בהנאה ולא שוי לי' מידי. מ"מ כיון דלדידה שרי בהנאה. הרי היא מקודשת באותה הנאה שבאה לה מחמתו. וא"כ לק"מ מה שהקשינו. דכיון דאין עלי' שום חיוב להחזיר לו הכסף אחר שבא לידה. אף אם לא תתרצה בקדושין. נמצא דלא נקרא קדושי כסף כלל. דכ"ז אם באנו לומר דתתקדש בהכסף שנתן לה. משא"כ אם נאמר דמתקדשת בההיא הנאה דמטיא לה מחמתו א"ש. דעכ"פ על ידו באה לה ההיא הנאה. ולזה העירני ח"א. אבל ז"א דלהתקדש בההיא הנאה אם שוי' פרוטה. ל"צ לראיות כלל דדבר פשוט הוא דמתקדשת דלא גרע משחוק לפני או רקוד לפני. וע"כ כוונת הר"ן ז"ל במקדשה באותו כסף שנותן לה ולא בההיא הנאה. ובזה מצרכינן לראיה כיון שמקדשה בדבר שאינו ממון אצלו כלל. ולא יהיב לה מידי. ולזה מביא ראיה מגזל דאחרים דאע"ג שמקדשה בדבר שאינו שלו. מ"מ כיון דעכ"פ הוי ממון לגבי דידה מקודשת. ובאמת הריטב"א ז"ל חולק ארש"י ור"ן ז"ל ומחלק בין אם מקדשה בההיא הנאה דבאה לה מחמתו. ובין מקדשה באותו כסף עצמו. וכמו שמובא במל"מ פ"ה מהלכות אישות ה"א יעוי"ש. ועי' באב"מ (סי' כ"ח סק"ד ונ"ה). ועוד כיון דאסור להשתכר באיסורי הנאה. א"כ גם כשמקדשה בההיא הנאה דבאה לה מחמתו. ג"כ יקשה כנ"ל דלא מקרי נתינת כסף כלל ודו"ק

ו) ובזה אמרתי לענין מאי דנסתפקתי מכבר. בהא דמבואר בש"ס לקמן (דף נ"ח) דאם קידש בתרומות ובמעשרות. תלוי במחלוקת דטובת הנאה ממון או אינה ממון. ונסתפקתי למ"ד טובת הנאה ממון ומקודשת. איך הדין בישראל שקידש בת כהן בתרומה. למאי דמבואר ביבמות (דף ס"ז ע"ב) דהאירוסין פוסלין מקרא דכי תהי' לאיש זר. נמצא לפי"ז דמיד שנתקדשה נעשית זרה. אם מותרת לעכב התרומה לעצמה למכור, לכהן. משום דכשקיבלה עדיין כהנית היתה. ואף דאחר שקיבלה לשם קידושין ומקודשת למ"ד טוה"נ ממון. מיד נעשית זרה. מ"מ בשעה שקיבלה עדיין כהנית היתה. וזכתה עכ"פ בתרומה ותמכור לכהן דבאכילה הרי היא אסורה. והמקדש יצא ידי נתינה בנתינתו לה. או דכיון דע"י הקבלה. כיון שמקבלתם לשם קידושין. הרי היא נעשית זרה. ממילא לא זכתה בגוף התרומה כלל ועלי' ליתנם לכהן. ואין לה רק טובת הנאה. כמו במקדש בת ישראל. וכבר נדפס ד"ז משמי בקובץ כנסת ח"י קובץ ה' תרנ"ו סי' צ"ו

ז) והנה לפי הצד דנימא דשפיר זכתה בגוף התרומה משום דלא נעשית זרה רק אחר שכבר זכתה בהן. א"כ י"ל דלפי"ז אף למ"ד טובת הנאה אינה ממון. והמקדש בתרומות ומעשרות אינה מקודשת. מ"מ אם קידש בת כהן שפיר י"ל דמקודשת. כיון דזכתה בגוף התרו"מ ולא רק בטובת הנאה. ושוב מצאתי במקנה בסוגיא דלקמן מביא בשם השאילתות שכתב באמת להסתפק בישראל שקידש בת כהן בתרומה. או שאמר לכהן מיקדשא לי ברתיך בתרומה מי הוי קידושי ובמקנה שם הקשה מהא דקיי"ל דאירוסין פוסלין. ונראה דפשיטא לי' דלא זכתה בגוף התרומה. אמנם מפשטות דברי השאילתות נראה דזכתה בגוף התרומה. ולזה מסתפק אי הוי קידושין. והיינו אפי' למ"ד טוה"נ אינה ממון וכמ"ש. וכן מצאתי בשעה"מ פ"ח ה"ו מה' אישות שכתב לדייק מד' רש"י ז"ל דאם קידש לכהנת בזרוע ולחיים דקיי"ל דאוכלת אפי' נשואה לישראל מקודשת אפי' למ"ד טוה"נ א"מ כיון דזכתה בגוף המתנות יעוי"ש ועי' במקנה שם

ח) אכן לדברינו לעיל הי' נראה דפשוט דלמ"ד טוה"נ אינה ממון אינה מקודשת. אפי' קידשה בזרוע ולחיים ולא מיבעיא בתרומה. למאי דמבואר בתוס' ז"ל בב"מ (דף ו' ע"ב' ד"ה והא דכהן שתפס מתנות אין מוציאין מידו רק טובת הנאה למ"ד טוה"נ ממון. וא"כ בקידשה במתנות כהונה כיון דכהנית היא. אילו תבעה בדינא להחזיר לו המתנות או להתקדש לו. לא מחייבינן לה להחזיר ולא להתקדש. וממילא בכה"ג לא הוי קידושין כלל. ואי דצריכה להחזיר טובת הנאה. הא ז"א רק למ"ד טוה"נ ממון. ואנן קיימינן למ"ד טוה"נ אינה ממון. ומה שדייק השעה"מ ז"ל מד' רש"י דמקודשת בכה"ג. היינו משום דרש"י ז"ל לשיטתי' בזה דס"ל גבי מכרן וקידש בדמיהן דמקודשת אף דג"כ לא יכול לתובעה בדינא לשי' דלמוכר עצמו אסורין בהנאה. ובאמת ק"ט מה שהקשינו בזה וצ"ע

ט) והגאון מ' ר' דוד פרידמאן שליט"א הגאב"ד דקארלין. כשהרציתי הקושי' לפני' זה שנים רבות. אמר לישב בזה. די"ל כונה אחרת בד' הש"ס דב"ק הנ"ל. ולא כמו שפי' דפירכת הש"ס הוא. כיון דאי תבע לי' הלוקח לגנב שישלם לי' בעד התאנים שלקט. או שיתן לי' הגנבה שמכרה לו בדמיהן. לא מחייבינן לי' לגנב משום דמחייב בנפשו הוא. ונמצא כיון דאין חיוב עלי' להחזיר הדמים שקיבל אפי' אי לא יהיב לי' הגנבה. א"כ אפי' יהיב לי' מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ומכח סברא זו הקשי' על שי' רש"י ז"ל בקדושין דלעיל. אבל י"ל דהכי פריך הש"ס שם. כיון דקיי"ל דאין אדם מת ומשלם. דאי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. א"כ כמו דאינו מתחייב על ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה. הכי נמי אינו מתחייב