אפיקי ים חלק א מד

לישנא דחוששין בזנות א"ש דהיינו אם נתן לה אח"כ מה דראוי למקדש. חוששין לזנות ואסור משום אתנן. כן י"ל קצת לכאורה

ד) והגאון מ' ירוחם יהודה ליב זצ"ל הגדול ממינסק אמר לי בשכבר הימים לישב סתירת דברי התוס' ז"ל עפי"מ דנסתפקו התוס' ז"ל ביבמות בטעמא דזונה אסורה בתרומה. ועי' שם (בדף ל"ה ע"א) סוד"ה אע"פ שכתבו דהטעם הוא משום דכללי' קרא בהדי חללה פסולה לתרומה כמו חללה. (ובדף מ"ד ע"ב) בד"ה ה"נ נקטו לעיקר הטעם מקרא דכי תהי' לאיש זר יעוי"ש ובזה תלוי ד"ז אם מיפסלא בתרומה לר"א בפנוי הבא עה"פ. דלהטעם דילפינן מכי תהי' לאיש זר. לא מיפסלא כמ"ש (בדף ס"ט ע"א שם) משום דאין זה לאיש זר. אבל דבריהם בגיטין הוא למ"ש דהטעם הוא משום דכללי' קרא בהדי חללה. וא"כ גם בפנוי הבא עה"פ כיון דהויא זונה. ממילא פסולה גם לתרומה ככל זונה דעלמא ועי' במל"מ פי"ח מה' א"ב ה"א

סימן טז

בדין מקדש באיסורי הנאה. ובאופן דלהאשה עצמה מותר בהנאה. אי הוי קידושין

א) קדושין (דף נ"ו ע"ב) מתני' המקדש בערלה בכלאי הכרם בשוהנ"ס וכו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. וכתב הר"ן ז"ל וז"ל מכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאין הדמים נתפסין באיסור כדיליף בגמ'. וכתב רש"י ז"ל בפ"ק דחולין דכי אמרינן דדמי איסורי הנאה שאין תופסין דמיהן מותרין. ה"מ לאחרים אבל למוכר עצמו אסורין. דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח. ותניא בתוספתא [ט"ס הוא בר"ן וצ"ל ותנן בפסחים] האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפי' מדמי עצים. ולדברי' היינו טעמא דמקודשת אע"פ שהי' הדמים אסורים למקדש. משום דכיון שהיא מותרת ליהנות בהן וקנאתן מחמתו מקודשת. דומיא דמקדש בגזל דאחרים. למאן דאית לי' סתם גזילה יאוש בעלים היא. דאע"ג דיאוש כדי לא קני וכ"ז שהוא בידו אינו קנוי לו. אפ"ה כיון שקנאתו היא בנתינתו מקודשת. וה"נ הנאה הבאה לה מחמתו היא. אבל בירושלמי גרסינן וכו' עכ"ל ז"ל. ובמל"מ פ"ה מה' אישות למד מזה למקדש מסוכנת באיסורי הנאה דמקודשת יעוי"ש ה"א

ב) וקשה לי מש"ס דב"ק (דף ע' ע"ב) דפריך התם אמתני' גנב ומכר בשבת חייב. והתניא פטור. אמר רמי ב"ח כי תניא ההיא דפטור באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי ותקני לי גניבותיך. אמרי וכיון דכי תבע לי' קמן בדינא לא אמרינן לי' זיל שלים דמיחייב בנפשי' הוא. הא מכירה נמי לאו מכירה היא. אלא אמר ר"פ וכו' ופשטות דברי הש"ס מבואר דהכי פריך. כיון דמכר לי' הגנבה בעד התאינים שלקט באיסור שבת ואילו תבע לי' בעל התאינים לגנב בדינא. שיחזור לו התאינים שלקט או יתן לו מה שמכר לו בדמיהן דהיינו הגניבה. לא הוה מחייבינן לי' לגנב לשלומי לי' אחת משתי אלה דמחייב בנפשי' הוא. ממילא אף אם באמת נתן לי' הגנבה בעד התאינים שלקט. הוה כנותן לו מתנה בעלמא. ואין הגנבה דמי התאינים דיהי' ע"ז שם מכירה. דאי הוה בעי גנב לא יהיב לי' לא תאינים ולא הגנבה. וכך לי עקוץ תאינה מתאינתי כמו עקוץ תאינה מתאינתיך דגם עתה לא הויא גנבה דמי התאינים. וכן מבואר שם מפרש"י ותוס' ז"ל יעוי"ש

ב) ולפי"ז שורת הדין לכאורה גם בקדושין אם קידש אשה בדמים האסורין לו בהנאה. אף אם לדידה שרי. מ"מ הדין נותן שלא יהי' קדושין מהאי טעמא גופי'. כיון דאילו תבע לה בדינא. אחר שנתן לה הדבר שאסור לי' בהנאה לשם קדושין, או החזירי לי מה שנתתי לך או התקדשי לי בעד זה. לא מחייבינן לה לשלומי לי' כלום. אף אם לא תתקדש לי'. משום דכיון שהוא דבר האסור לי' בהנאה. הרי אין לו דמים כלל ואין גזל בדבר האסור בהנאה. א"כ ממילא אף אם נתרצית בקדושין. הוה כמו נתקדשה בלא כסף כלל. ואין הכסף שנתן לה דמי הקדושין. כיון דאילו תבע לה להחזיר לו או להתקדש לא הוה מחייבינן לה כלום. וכיון דמצד הכסף שקבלה לשם קדושין. אין עלי' שום חיוב. ממילא אף אם נתרצית להתקדש. הוה כנתרצית בעלמא בלא כסף קדושין כלל. וכמו דאמרינן התם בגנב דכיון דמצד הדמים שקיבל בעד הגנבה. אין עלי' שום חיוב לא בחזרתם ולא בנתינת הגנבה. ממילא אף אם נתן לו הגנבה בעדם. לא הויא ע"ז שם מכירה והוה נתינה בעלמא. ה"נ ממש כן הוא דלא הוי קדושין בכסף כלל

ואף דמסיק רבא שם דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו. ואי תבעה לי' קמן בדינא מי אמרינן ליה קום הב לה אתנן. אלא אע"ג דכי תבעה לי' בדינא לא אמרינן לי' זיל הב לה. כיון דיהיב לה הוי אתנן. ה"נ אע"ג דלענין תשלומין אי תבע בדינא קמן. לא אמרינן זיל שלים. אפ"ה כיון דקא מקני לי' בהכי הויא מכירה. הרי נראה דלמסקנא זו גם בכה"ג דאי תבע לי' לא מחייבינן לי'. מ"מ כיון דיהיב לי' מעצמו בתורת מכירה מקריא מכירה. וא"כ בקדושין ג"כ כה"ג מקרי קדושין בכסף. ז"א. דדוקא התם מסיק רבא הכי והטעם הוא. כמש"ש תוס' ז"ל. וכן ביאר רש"י ז"ל בב"מ (דף צ"א ע"א) דהוא משום דאף דמיחייב בנפשי' הוא ולא מחייבינן לי' בדינא. מ"מ מחויב הוא לשלם לצאת ידי שמים. וכיון דבאמת רמי חיובא עלי' לצי"ש לשלם התאינים או האתנן. להכי אמרינן דאם נתן לו הגנבה או לאמו האתנן. הויא ע"ז שם מכירה או אתנן זונה משא"כ אילו באמת לא הי' עלי' חיובא כלל אף לצי"ש קיימא הסברא דלא הויא מכירה כלל ולאו אתנן הוא רק מתנה בעלמא. וא"כ הכא בקידשה בדבר האסור לו בהנאה. דאין בזה דין דמים כלל. ואף להפוסקים ז"ל דגם איסורי הנאה מקרי שלו. מ"מ פשוט לכו"ע דאין דין גזל באיסורי הנאה א"כ כיון דאין עלי' חיובא כלל בחזרת הכסף ולא להתקדש. ממילא לאו קדושי כסף נינהו

ד) ולפי"ז צריך להבין באמת לשי' רש"י ז"ל. דהדמים של איסורי הנאה אסורין למוכר עצמו. מ"ט מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ומ"ש הר"ן ז"ל דכיון שהיא מותרת ליהנות בהן וקנאתן מחמתו מקודשת