אפיקי ים חלק א כד

יד) ובעיקר מצות יבום הנני במבוכה רבה מאד. לכאורה נראה פשוט דהוא בתורת היתר גמור ולא בתורת דחי'. ואף דאין לדון מצד דעיקר מצוותה בכך ואי אפשר לקיימה בענין אחר. דהרי מצינו בבגדי כהונה שהותר בהן כלאים וג"כ עיקר מצוותן בכך וא"א בענין אחר. ואפ"ה מצינו בזה מחלוקת ידועה של הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל אם הוא בגדר היתר או בגדר דחי' בעלמא ועי' בשאג"א סי' כ"ט. מ"מ מסתימת הש"ס בכמה מקומות נ"פ דהוא בגדר היתר דלגמרי התירה תורה איסורא דאשת אח לגבי יבום. וכן נראה להדיא מש"ס (דף ז' ע"ב) דאמר דלהכי אצטריך קרא דעלי' משום דהו"א תיתי במה מצינו מאשת אח מה אשת אח מתייבמת אף אחות אשה תתייבם. ופריך מי דמי התם חד איסורא הכא תרי איסורי. מהו דתימא הואיל ואשתרי אשתרי. ומביא ראי' ממצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי בו ביום. דאמרינן שם הואיל ואשתרי ביאה במקצת לצרעתו הותרה נמי לקירויו ובזבחים (ד' ל"ב ע"ב) קאמר שם אביי מצורע היתירא הוא הואיל ואשתרי אשתרי טומאה דחוי' היא להא אידחאי ולהא לא אידחאי ומדמדמי הש"ס דין יבום למצורע. מוכח דגם ביבום מדין היתר הוא. ואף דרבא פליג שם בזבחים וס"ל דגם בדחי' אמרינן הואיל ואדחי אדחי. מ"מ משמע דאזיל אליבא דכו"ע

וכן מוכח עוד מהא דס"ל לר"י (דף י' ע"ב) בחולץ ליבמתו דבין הוא ובין האחים חינם חייבים לא על החלוצה ולא על צרתה כרת. ומשמע דאיסור אשת אח הופקע לגמרי מיבמה. וראי' זו י"ל משום דאפ"ל דגזה"כ דחליצה מנתקא מכרת ללאו דלא יבנה. וס"ל דאיהו שליחותא דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרה קעבדה. ועי' מ"ש הרשב"א ז"ל בחי' (דף מ"א) גבי הכונס אחות יבמה דהיבמה תצא בלא כלום. וס"ל לרב דאם מתה אשתו מותר ביבמתו. וכתב שם דהאי מותר לאו למימרא שתהא היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבם. אלא מותרת בלבד קאמר שאם רצה לישא אותה אינה אסורה לו. דכיון שהותרה לו שוב אינה חשובה אשת אח אלא זקוקה לו ומיד שכנס אחותה והופקע הזיקה לגמרי ע"י ערוה דאחות אשה אינה אסורה לו אלא משום אחות אשה וכשמתה ופקע איסור אחות אשה. ממילא הותרה לו בלי שום זיקת יבום ושריא בין לו בין לעלמא יעוי"ש. הרי דמבורר מכל זה דהותר לגמרי איסור אשת אח. דהרי עוד יותר כתב הרשב"א ז"ל דאפי' הופקעה הזיקה אח"כ ע"י שנעשית ערוה. מ"מ אין עלי' איסור דאשת אח

טו) ולעומת זה מפורש יוצא מדברי תוס' ז"ל באיזהו מקומן דהוא בגדר דחי' ואבארם בזה אחד לאחד. (א) (דף ג' ע"ב) תוד"ה ל"ת שיש בו כרת מי דחי וז"ל וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דיבום דדחי ל"ת דכרת דאשת אח. וכ"ת דהיינו הא דקאמר לקמן אלא אצטריך סד"א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח. דא"כ היכי דחי עלה מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי. הא לא מפלגינן בשום מקום וכו' וכו' ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה את ל"ת שי"ב כרת. דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום. אבל מכלאים בציצית ילפינן שפיר דאי לא מקיימא מצות תכלת בפשתים מקיימא בצמר ואפ"ה דחי וכו' עכ"ל. הרי מפורש בדבריהם דיבום הוא בגדר דחי' מדהקשו דניליף מזה לעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת שי"ב כרת. ואי הוי בגדר היתר גמור לא שייך למילף מזה לעלמא לענין דחי'

ואין לומר דזהו באמת תי' ר"י ז"ל בהחילוק דשאני יבום דמצותו בכך. ור"ל דכיון דאי אפשר בענין אחר לקיים המצוה. ע"כ דהוי בגדר היתר ולא בגדר דחי'. משא"כ כלאים בציצית כיון דאין מצותו בכך. ואפשר לקיים המצוה בלתי עבירת הלאו. ע"כ הוי בגדר דחי'. וכן מסתבר ג"כ דהא בהא תליא. ועי' בס' בית הלוי ח"א סי' ל"ח שכ"כ ג"כ יעוי"ש. אבל באמת אין לומר כן בכונת הר"י ז"ל דהנה התוס' ז"ל לקמן דף ה' ע"ב בד"ה כולהו משעטנז נפקא בתו"ד כ' וז"ל וא"ת והיכי ילפינן בעלמא מהכא. שאני כלאים דהותרו מכללו אצל בגדי כהונה. ואומר ר"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו ומיהו אי לאו כלאים. מבגדי כהונה לא ה"מ למילף בעלמא. משום דמצוותו בכך ובענין אחר א"א לקיים מצותן כמו שפרשתי לעיל דלא ילפינן מאשת אח עכ"ל. הרי שכ' בהדיא דבגדי כהונה הוי רק מטעם דחי' ולא בגדר היתר ואפ"ה א"א למילף מזה לעלמא משום דמצוותן בכך כמו באשת אח. מבואר דסברא זו דמצוותו בכך שייכא גם היכא דהוא בתורת דחי'. ומדהביאו לזה הא דאשת אח. מבואר דבחדא מחתא מחתינהו לאשת אח ולבגדי כהונה דתרווייהו מטעם דחי' רק לעלמא אין למילף משום דמצוותן בכך

(ב) דף (ח' ע"ב) בתוס' ד"ה מלמד שמגרשה בגט ומחזירה וז"ל בפ' החולץ אמרינן דאיצטריך דסד"א מצוה דרמי רחמנא עלי' עבדה השתא תיקום עלי' באיסור אשת אח. ותימא דמשמע דלביאה שני' לא צריך קרא להתיר. ואמאי והא מצוה דרמי רחמנא עלי' עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שני' לא דחיא חייבי לאווין כדאמר בפרק שני. וי"ל דביאה שני' לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עלי' לגרשה אחר ביאה ראשונה. ומ"מ ביאה שני' לא דחיא חייבי לאוין דרשות היא. וליכא עשה אלא בביאה ראשונה עכ"ל. ומדהקשו דאצטריך קרא להתיר ביאה שני' דלא נאסור כמו גבי חייבי לאוין. ע"כ דס"ל דגם יבום בעלמא הוי מתורת דחי' ולא בתורת היתר. דאל"כ מאי ראי' היא זו מחייבי לאוין. התם הוי בתורת דחי' דעשה דוחה ל"ת. ע"כ לא דחיא רק ביאה ראשונה דהוי מצוה ולא שני' דהויא רשות. משא"כ הכא דביאה ראשונה הוי בהיתר גמור שוב אפ"ל הואיל ואשתרי ראשונה אשתרי גם שני'. ועי' בקידושין (דף כ"א ע"ב) גבי יפ"ת. ועי' בשאג"א סי' כ"ט

שוב ראיתי בתו"י שתי' באמת כן לקושי' תוס' וז"ל ועוד י"ל שאני התם דביאה ראשונה לא שריא רק ע"י דחיית הלאו. אבל הכא דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור. א"כ לא צוה הכתיב ליקחנה ולהוציאה מיד אחר ביאה. הרי דתו"י דס"ל דיבום הוי בתורת היתר איכא בזה טעמא רבה לחלק מדחיית חייבי לאוין. וא"כ נראה לכאו' דתוס' ז"ל ס"ל דגם יבום הוי רק בתורת דחי'. וקצת י"ל ראי' זו: