אפיקי ים חלק א קכב

אמנם שבתי וראיתי דאכתי קשה. למאי דמבואר בש"ס דמכות שם דאין הניקף לוקה רק במסייע להמקיף. ופרש"י ז"ל מזמין השערות להמקיף דאל"כ הו"ל לאו שאין בו מעשה. א"כ אכתי הו"ל לש"ס בב"מ שם למימר נ"מ באמר לאשה אקפי לי. ובאופן שלא סייע בהקפה. ואם נאמר בזה שליחות והו"ל כאילו הקיף את עצמו.. א"כ מחייב בודאי אחת אף לדעת הרמב"ם ז"ל. ואי לא נאמר שליחות בזה. לא מחייב כלל דאף דעכ"פ עבר על לאו דניקף. מ"מ לא מחייב כיון דלא סייע הו"ל לאו שאין בו מעשה

ז) ונראה לחדש בזה. דעד כאן לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה. רק באופן דאם לא נאמר דין שליחות אז לא תהי' העבירה כלל אמשלח. כגון באומר לאשה אקפי לי קטן. או בכהן שאומר לישראל קדש לי אשה גרושה דאם אין שליחות אין כאן עבירה למשלח ולהכי לא אמרינן שלוחו כמותו שתהי' נחשב מעשה העבירה עלי' משא"כ באומר לאשה אקפי לי. דאף אם אין כאן שליחות. מ"מ עבר על לאו דניקף כמ"ש תוס' בב"מ שם. ועי' ברמב"ם פי"ב מהל' עכו"ם ה"א בהשגת הראב"ד ובכ"מ שם ובשו"ע סי' קפ"א סעיף ד' עיי"ש. ואין נ"מ לנו מהשליחות. רק אם נחשב שעבר על הלאו ע"י מעשה או לא והוא נ"מ רק לענין מלקות אבל לא לענין עצמות העבירה. דהעבירה עבר עכ"פ בכה"ג לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה. דאין השליחות נוגע לעצם העבירה. ובודאי יש שליחות בזה לכו"ע. וא"כ ניחא דלא אמר הש"ס באומר לאשה אקפי לי. דלכו"ע חייב משלח. ובפרט אם נאמר דגם כשהקיף לעצמו אינו לוקה רק אחת א"ש מאד. ועוד ראי' מסוגיא זו להרמב"ם ז"ל דגם במקיף לעצמו אינו חייב אלא אחת וא"ש ועי' בנוב"י קמא אה"ע סי' ע"ה לענין אם המעשה בטל אם אומרין אשלד"ע יעוי"ש

ח) ומ"ש במכתבו השני לסייעני. ממ"ש ברמב"ם פ"ג מה' ע"ז ה"ט העושה ע"ז לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה. ותמה בלח"מ כיון שעשאוה אחרים אמאי לוקה הא הו"ל לאו שאין בו מעשה. ותי' דמיירי שעשאוה בשליחותו. וקשה הא אין שליח לדב"ע דגם עמ"ש הרמב"ם ז"ל דאפי' עשה לו אחר חייב הקשה החינוך ז"ל במצוה כ"ז דנימא אשלד"ע ומנח"ח כתב דלאו מדין שליחות נגעו בזה. רק דזהו גופא אסרה תורה שלא יצווה לעשות. וכ"ז ניחא לענין הלאו שאסרה תורה שלא יעשה גם ע"י אחרים. משא"כ לענין מלקות דיחשב כאילו עשה בעצמו אכתי קשה והא אין שליח לדב"ע והו"ל לאו שאין בו מעשה. ולמאי שכתבתי לחדש דבכה"ג יש שליחות כיון דהעבירה בלא"ה על המשלח ניחא. ע"כ דברי ידידי

ואף שבא לסייעני מ"מ אומר לו. כי דברי הלח"מ ז"ל אין לתרץ בזה דמבואר ברמב"ם שם דהעושה לזולתו ע"ז עובר משום לאו דאלהי מסכה וגו'. ועיי"ש במנח"ח דלפי"ז עובר משום שני לאווין בעושה לעצמו עיי"ש. וא"כ כיון דע"י השליחות דנחשב כאילו עשאה בעצמו נתוסף עלי' עוד לאו שוב ל"ש שליחות דהו"ל, שליח לדב"ע. וצ"ל בכונת הלח"מ דכיון דע"י דיבורו אתעביד מעשה חייב כמ"ש המנח"ח שם. ומ"ש בסוגיא דב"מ א"ש דשם לא נתוסף עלי' שום איסור ע"י השליחות לדעת הרמב"ם ז"ל דגם במקיף לעצמו אינו עובר רק על אחת וזה עובר בלא"ה דניקף הוא

ובזה הנני ידידו ב"מ דו"ש וטובו

יחיאל מיכל ראבינאוויץ

סימן מב

חקירה שחקר הגאון ה"גדול" זצ"ל ממינסק מעכב מתנות כהונה ואינו נותן לכהן אם עובר בלאו דלא תגזול. או לא

א) בחורף תרנ"ה בהיות עוד בחיים חיתו של הגאון הגדול מאור הגולה כקש"מ ירוחם יהודה ליב זצ"ל ממינסק. והרבה השתעשעתי אז אתו בחד"ת הגיד לי מה שמסתפק בבעלים שעכבו מתנות כהונה ולא נתנו לכהן. אם לא שייך בזה גזל ממש לעבור בלאו דלא תגזול. כ"ז דלא אתא לידי' דכהן. או דכיון דמשלחן גבוה קזכו. שייך בזה גזל ממש לעבור בלאו. דהרי הוא של השבט בכ"מ שהוא. ואמר אז להביא ראי' לזה מדרש"י ז"ל בכורות (דף ל"ו ע"ב) בד"ה הכי השתא שכתב לחלק דלהכי חשדינן לי' לישראל אגזל דכהן אע"ג דאדם כשר הוא בהא מילתא דלא בעי לשוחטו לבכור אלא עפ"י מומחה וז"ל. דנהי דקדשים בחוץ לא אכיל דבכרת הוא השוחט קדשים בחוץ. מיהו אגזילה דכהן דלאו בעלמא חשיד עכ"ל. ומדחילק רק ששם איכא כרת והכא לאו בעלמא. משמע דעכ"פ לאו גמור איכא בזה דהוי גזילה ממש. ולפי"ז הקשה בש"ס דמכות (דף ט"ז ע"א) דקאמר דלא משכחת לה בלאו הניתק לעשה דלא תגזול בטלו ולא בטלו משום דאיתא בתשלומין. והרי משכחת לה שפיר בלא נתן המתנות כהונה לכהן. ועבר בלא תגזול כדמוכח מרש"י ז"ל בכורות ואח"כ הזיקן או שאכלן דקיי"ל בחולין (דף ק"ל ע"ב) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור. וכיון דליתא בתשלומין. וא"כ שפיר לוקה על הלאו דביטל לעשה ע"כ דברי' ז"ל

ב) ואני אמרתי אז לחזק הקושי'. דלכאורה יש לומר למאי דאיתא שם בחולין תרי לישני בטעמא דמזיק מתנות כהונה פטור. ללישנא קמא הוי טעמא משום דכתיב זה. ופרש"י ז"ל דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין. וללישנא בתרא קאמר הטעם משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין. ופרש"י ז"ל אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין שהוא יכול לומר לו לכהן אחר אני נותנן ולא לך. וכתבו שם בתוס' ז"ל דאיכא בין הני תרי לישני דללישנא בתרא דפטור משום שאין לו תובעין נהי שאינו יכול להוציאו בדיינים מ"מ מחויב לצאת ידי שמים. וללישנא קמא דפטור מוזה אפי' לצי"ש פטור. ועי' בר"ן שם. ובכ"מ