אפיקי ים חלק א קיז

ואז לא הוי אמרינן דפלגינן דיבורא. וכאשר כן צ"ל בכוונת המהרי"ט ז"ל שהביא ראי' מפלוני בא על אשתי כמ"ש לעיל. והרי התם בודאי פלגינן דיבורא כמבואר בש"ס. ומאי ראי' היא זו דלא הוי נוגע. וע"כ דאי הוה חשבינן לי' לנוגע לא הוי אמרינן פלגינן דיבורא וכן הי' אפ"ל בכוונת המרדכי ז"ל. אמנם במהרי"ט ז"ל שם לא משמע כן. ורק דגם מהמרדכי ז"ל נסתייע לסברתו אבל מוכח דאין זה עיקר יסודו של המרדכי ז"ל. אבל עוד יותר קשה לי דהלא המרדכי ז"ל מביא ראי' לסברתו מפלוני רבעני לאונסי. ומשמע דחד דינא לתרווייהו והלא בפלוני רבעני לאונסי אין זה מטעם דפלגינן דיבורא דהלא אפי' רב יוסף דפליג בפלוני רבעני לרצוני. ולית לי' פלגינן דיבורא מ"מ מודה בפלוני רבעני לאונסי ודוח"ל דאינו מביא ראי' רק דאיננו נוגע בעדות וכמו שהביא גם במהרי"ט ז"ל מזה. דא"כ לא חדית לן המהרי"ט ז"ל כלום. וכל דברי' יהי' דברי המרדכי ז"ל

ו) ועוד בה שלישי'. דנראה ברור דלא שייך בכאן כלל הא דפלגינן דיבורא בעדות הנרצח. דפלגינן דיבורא לא אמרינן רק בפלוני רבעני לרצוני. דגם אם מסלקינן העדות שעל עצמו ולא מהימנינן לי' ע"ז. יש כאן עדות שלמה על אותו פלוני שרבע לאיש ומחויב מיתה. דאין נ"מ לנו כלל את מי רבע. ולהכי פלגינן דיבורא ומהימנינן לי' על פלוני שרבע דהויא עדות בפני עצמה. ולא מהימנינן לי' אנפשי' שנרבע לרצונו ונעשה רשע. דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. ועי' תוס' סנהדרין (ד"ט ע"ב) וכתובות (די"ח, ע"ב) בד"ה ואין. ובר"ן כתובות שם. ובנוב"י מהדו"ק חאהע"ז סי' ע"ב והדברים עתיקים. וכן בפלוני בא על אשתי. דיש כאן שתי עדיות על פלוני ועל אשתו ואף דלא מהימנינן לי' על אשתו. יש כאן עדות שלמה על פלוני שבא על א"א. משא"כ בעדות הנרצח. כשמעיד ראובן בב"ד ששמעון הרגו. וראובן עדיין חי ואינו טריפה. א"כ לפי עדותו הדין דחובשין לשמעון אי מיית ראובן קטלינן לי' לשמעון ואי לא מיית ויקום והתהלך על משענתו ונקה שמעון רק שבחו יתן וכמבואר (בכתובות ל"ג ע"ב ובסנהדרין ע"ח ע"ב) נמצא דעדות ראובן איננה מבוארת עוד. ואין אנו יודעים עוד. אם על עסקי נפשות בא או על עסקי ממון. דאי מיית תהי' עדות רציחה. ואי לא מיית. תהי' רק עדות חבלה בעלמא. ועדות זו תלוי' במיתת ראובן וקשורה בה. דרק אז יתברר לנו משפטו ודינו של הרוצח או החובל. ואיך נאמר בזה דפלגינן דיבורא. ולא מהימן אנפשי'. ונאמן רק ששמעון הרג את איש ולא אותו ושוב אין משפטו של שמעון תלוי כלל במיתת ראובן המעיד. וזהו עדות אחרת לגמרי שלא העיד ראובן כלל דהלא אין אנו יודעים כלל מה שם העדות שלו. אם עדות רציחה או חבלה. ואם נאמר בזה דפלגינן דיבורא ולא מהימן אנפשי'. שוב אין שייך לומר דבמיתת ראובן יתברר משפטו של שמעון. וא"כ לא יתברר לעולם. ומה שם נקרא לה. וא"כ פשוט דלא שייך בכה"ג פלגינן דיבורא. ואין שייך לומר פלגינן דיבורא רק באופן דמעיד שהשקהו סם הממית בודאי לסוף יום או יומים ואמדוהו למיתה. ובאופן דלפי עדותו אין לחבוש לרוצח כלל רק דתכף קטלינן לי'. כיון דברור לנו שימות בודאי. ונמצא דאז הויא עדותו על הרוצח עדות שלמה שהרג נפש. ושוב אפ"ל בזה דפלגינן דיבורא. ומהימן לנו שהרג שמעון נפש. אבל לא אותו. ועי' בתומים ס"ק י"ב שמסתפק בזה אם בכה"ג ממיתין תכף להרוצח דדילמא איתרחיש ניסא וחי ויבואר בסמוך אי"ה. וגם דעתו נוטה שאין להמיתו תכף ורק נמתין עד שימות. וא"כ שוב לא שייך לומר דפלגינן דיבורא כמ"ש. ועי' בתומים בסי' ל"ד בס"ק כ"ג וכ"ו בפירושא דפלגינן דיבורא דתלי לה בשתי שי' הראשונים ז"ל יעוי"ש

שו"מ בתומים סי' ל"ח סק"א הביא שם דברי הרדב"ז ז"ל שכ' גם בפלוני רבעני לאונסי דפלגינן דיבורא והוי כרבע לאחר ולכך כתב דבפלוני רצחני א"א לפלוג דיבורי' שהרי שור שחוט לפניך. עיי"ש שמפרש דברי' דלפי"ז צ"ל דגם ר"י ס"ל פלגינן דיבורא. וכתב עלי' דהוא נגד משמעות כל המחברים דבלאונסו לא פלגינן דיבורא כלל. וסברת הרדב"ז ז"ל דלא שייך פלגינן דיבורא בעדות הנרצח דהרי שור שחוט לפניך. ג"כ צריכה ביאור לענ"ד. ובעניי אינני מבין בלא"ה איך שייך בזה פלגינן דיבורא וכמ"ש בפנים מסבירות

ז) ואשר ע"כ נלע"ד דדיני' של המרדכי ז"ל דמכשיר עדות הנרצח לאו מטעם דפלגינן דיבורא הוא. וחד דינא הוא כמו בפלוני רבעני לאונסי דגם לר"י מצטרף עם אחר להורגו אף דלא ס"ל פלגינן דיבורא דגם הכא איננו נוגע לי' העדות כלל. וכמ"ש הסמ"ע ז"ל דמאי נ"מ לי' בזה שימות או יגלה הרוצח. ומחמת שנאת ותאות נקם ג"כ לאו נוגע מקרי כמ"ש מהרי"ט ז"ל. ומה שהקשה התומים ז"ל דאיך מקבלין עדותו להרוג הרוצח. הלא אם ישאר בחיים נחייבו ליתן שבת ורפוי. וא"כ הוי נוגע בעדות. וכן מ"ט מכשרינן קרובי הנרצח הלא אף דכשמעידין כבר מת. ואין כאן שבת ורפוי. מ"מ בשעת ראי' לא ידעו מזה דאולי יחי' ויתרפא. ובעינן תחלתו וסופו בכשרות. נ"ל דעיקר דין דתחלתו וסופו בכשרות ל"ש הכא. דלא שייך רק אם לאותה עדות עצמה הי' פסול בשעת ראי' ואח"כ נתכשר לה. משא"כ בנ"ד. כשראו קרובי הנרצח ששמעון הרג לראובן קרובם. שהכהו מכת מות ועדיין הוא חי. הי' הדין תלוי ועומד אז. דאי מיית ראובן קטלינן לי' לשמעון. ואי לא מיית לא קטלינן לי' ורק שבתו יתן. והקרובים האלה לעדות נפשות הם כשרים להרוג לשמעון ולעדות ממון הם פסולים. ובזה כשיש נפשות אין ממון. וכשיש ממון אין נפשות. א"כ ל"ש תחלתם בפסול דאינם פסולים רק לעדות ממון אם נשאר הנרצח בחיים. אבל אם מת ומשפט מות עתה להרוצח. לעדות זו הי' כשרים גם מתחלה. דלא הי' פסולים רק אם הי' נשאר בחיים דהי' אז עדות אחרת ומעשה אחרת. עדות ממון על חבלא בעלמא ועתה הויא עדות נפשות על מעשה רציחה ולעדות זו כשרים מתחלה ועד סוף. ואף כשהנרצח בעצמו מעיד. ובודאי על עסקי נפשות בא להעיד. להרוג את הרוצח אם ימות. ולעדות זו כשר ג"כ מתחלה ועד סוף. ועיקרו אינו בא בתורת עדות לב"ד רק על מיתת הרוצח. דלתבוע שבת ורפוי אם ישאר בחיים. הוא בע"ד עצמו. ומי פתי יסור הנה לבוא בתורת עדות לב"ד על תביעות עצמו. וגדולה מזו כתב הש"מ (כתובות די"ח ע"ב) ומובא בנובי"ק חאהע"ז סי' ע"ב. דטעם דפלגינן