אפיקי ים חלק א קטז

סימן לט

שלמא רבא וחיי אריכי לכבוד אבא מארי הרב הגדול בתו"י מ' מרדכי יונה שליט"א ראבינאווץ

אחדשה"ט וכו'

א) אשר הקשית לשאול במכתבך לשיטת רש"י ז"ל במכות ד"ו ע"א בפרכת הש"ס הרוג יציל דהוא מטעם דאדם קרוב אצל עצמו. ולא כפי' תוס' ז"ל מטעם שונא או משום דהוא טריפה. וקשה טובא לפי"ז איך אמרינן בפלוני רבעני לאונסי דהוא ואחר מצטרפים להורגו. ולא פסלינן לי' לנרבע מטעם קורבה כמו הרוג. לשי' רש"י ז"ל. עכ"ד מר אבא שי'

ב) קושי' זו מבוארת בדברי המרדכי בסנהדרין בפ' ז"ב סי' תרצ"ה וז"ל. מכאן דקדק רבי דקרובי הנרצח יכולין להעיד על הרוצח ואפילו הנרצח עצמו כ"ז שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד כדמשמע מפלוני רבעני לאונסי וכו' וסברא הוא דנאמנין להעיד כיון דכבר מת אחי' ולא נ"מ אלא ליורשים. וקשה ממס' מכות פ"ק דפריך הרוג יציל פי' דהוא קרוב ופסול להעיד ופוסל לשאר העדים שראו עמו ומשני כשהורגו מאחורי' משמע דהנרצח אינו יכול להעיד ומצאתי בתוס' רבינו משה שפי' ריב"א הרוג יציל לאו משום קורבה אלא משום שהוא טריפה פסול להעיד וכו' עכ"ל ודיני' דהמרדכי מובא בחו"מ סי' ל"ג סעיף ט"ז ברמ"א. עכ"פ מבואר בד' דמוכרח מהא דפלוני רבעני לאונסי. דאין על ההרוג פסול קורבה כלל כמו על הנרבע. וקשה באמת לשי' רש"י ז"ל דהרוג פסול מטעם קרוב. מפלוני רבעני לאונסי. ובפשוט הי' נראה לחלק בין הנושאים דהרוג מקרי נוגע בדבר וקרוב לעדות זו. כי יחם לבבו לנקום נקמתו מן הרוצח. כאשר באמת הקשה הרדב"ז ז"ל בסי' רל"א דאיך יתכן להכשיר קרובי הנרצח דהם הם גואלי הדם החפצים לנקום בו נקמתם יעוי"ש. אבל בנרבע אפ"ל דלא שייך בי' כ"כ תאות נקם בהריגה על שרבעו לאונסו. ולא מקרי כ"כ נוגע בדבר דנפסלנו משו"ז. ולהכי מכשרינן לי'. וכן מסתבר לכאורה

ג) אמנם כד דייקינן שפיר נראה שז"א. דעיקר דיני' דהמרדכי תלוי בזה. אם הא דפסלינן נוגע בכ"מ. אם הוא דוקא בשיש לו להעד נגיעת ממון או דגם שאר נגיעה פוסלת. ומבואר הדבר במהרי"ט חו"מ סי' פ' שהאריך בזה. והביא ראי' מהא דאמר רבא בסנהדרין ד"י ע"א פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להרגה דאדם קרוב אצל אשתו ולא פסלינן לי' לגבי נואף אע"ג דאנן סהדי שהוא שונאו שנאת נפש דכתי' כי קנאה חמת גבר וגו' ותו אמרו פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו אע"ג דאין לך נגיעה גדולה מזו שהרי רודף הוא וניתן להצילו בנפשו. וע"כ דכל דליכא נגיעת ממון אע"ג דזכותו הוא כשר להעיד. וכתב עוד דזהו טעמי' ונימוקו של רבינו יואל ז"ל במרדכי דקרובי נרצח כשרין להעיד על הרוצח ואפי' הוא עצמו כ"ז שאינו טריפה יכול להעיד וקשה מדאמרינן בפ' אחד דיני ממונות. מחזירין לזכות ואין מחזירין לזכות שהיא חובה ופרכינן חובתי' דמאן חובתי' דגואל הדם. ופרש"י ז"ל שקשה בעיני' שזה ניצול. ואי חשבינן זכותו של רוצח חובה אצל גואל הדם אמאי מכשרינן לי' לעדות הא נוגע בעדות הוא. אלא ע"כ דכיון דנגיעת ממון ליכא אע"ג דזכותו הוא כשר להעיד יעוי"ש. וא"כ אם נימא בדעת רש"י ז"ל דס"ל דהנרצח מקרי נוגע לעדות אע"ג דלית לי' הנאת ממון מ"מ מקרי נוגע. וקרוב הוא לעדות זו. ועי' בסי' ל"ז בקצוה"ח ס"ק ט' יעוי"ש. א"כ גם נרבע מן הדין יהי' פסול לעדות רובע. דגם הוא נוגע עכ"פ שיהרג הרובע וכמ"ש מהרי"ט ז"ל. ומי יהיב לן סכינא חריפא לחלק בין הדבקים. לחלק בין הנגיעות ולומר דנרבע לאו נוגע כלל. ועוד דמוכח ממהרי"ט ז"ל שם דרוצה להשוות גם דעת רש"י ז"ל לדעת זו של רבינו יואל ז"ל בעיקר דיני' דבעינן דוקא נגיעת ממון. וצ"ע באמת לישב שי' רש"י ז"ל

ד) ונלענ"ד בזה. ומקודם נבאר טעמו ונימוקו של המרדכי. דלכאורה צריך ביאור דהסמ"ע ז"ל בס"ק כ"ה כתב אמ"ש במרדכי דהנרצח עצמו כ"ז שהוא חי ואינו טריפה כשר להעיד. דדקדק לומר הנרצח ללמדנו דמיירי שבשעה שבאין לדון להרוצח כבר מת המוכה אלא שמעיקרא בשעה שהעיד הוה חי ולא הוי טריפה ואח"כ מת ומקבלין עדותו להמיתו או לחייבו גלות ע"פ ובכה"ג דוקא מותר משום דאין הנאה גם לנרצח בהמיתו או בהגלותו אבל אם נשאר חי פשיטא דלא מקבלין עדותו לענוש המכה ע"פ בשבת ורפוי ואינך עיי"ש. ולפי"ז צריך להבין איך באמת מקבלין עדותו להרוג הרוצח. הא בשעת העדות עודנו חי. ואם באמת ישאר בחיים יתחייב ליתן לו שבת ורפוי. והו"ל נוגע ובעל דין בעדות זו. ומצאתי שהקשה כן התומים ז"ל ויעוי"ש שמתרץ דפלגינן דיבורא לגבי' רוצח מהני עדותו ולגבי עצמו לא. ולא שייך כאן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דבע"ד אינו בגדר עדות כלל. ועיי"ש שהוליד מזה. דבקרובי נרצח שיעידו פלוני הרג את אחינו. אף דמעידין כשכבר מת הנרצח. ואין כאן שוב תשלומי ממון דשבת ורפוי. מ"מ בשעת ראי' לא ידעו דאולי יחי' ויתרפא. והו"ל נוגעים ממש, ובעינן תחלתו וסופו בכשרות. ויהי' תלוי בזה. אם אמרינן בעדות קרובים עדות שבטלה מקצתה ב"כ. ולא פלגינן דיבורא או לא דאף בעדות קרובים פלגינן דיבורא עיי"ש שמביא מחלוקת הראשונים ז"ל בזה

ח) ואודה ולא אבוש כי בעניי לא אוכל לירד לסוף דעתו של הגאון רבינו בעל התומים ז"ל בזה. במ"ש דעיקר יסודו וטעמו של המרדכי ז"ל הוא מטעם דפלגינן דיבורא ומהימנינן לי' על הרוצח ולא על נפשי'. וקשה טובא. דמאי חידושא דחדית לן בזה. והלא קיי"ל בכ"מ דפלגינן דיבורא. ובזה י"ל למאי שמבואר בסי' ל"ד סעיף כ"ו ובש"ך ס"ק ל"ח דהיכא דהוי נוגע בדבר לא אמרינן פלגינן דיבורא. דחושדין אותו וחיישינן דילמא בשביל עצמו מעיד כן. יעוי"ש ובתומים שם. א"כ י"ל דעיקר מאי דאתא לאשמועינן הוא דלא חשבינן לי' לנרצח לנוגע בעדות בשביל שנאת נקם. ואולי לא התרה בו כראוי ורוצה להכותו נפש.