אפיקי ים חלק א קיב

ט) ומ"ש עוד על מ"ש במה שחידש בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ח דסוטה שנאסרה ע"י קנוי וסתירה ואסרה התורה הספק כוודאי. אין האיסור רק על הבעל דלדידי' ספק הוא. אבל לא על האשה דלדידה אין ספק כלל. ואמרתי ראי' לזה מסוגיא דיבמות (דס"א ע"ב) דאמר רבי מתיא בן חרש אפי' הלך בעלה להשקותה ובא עלי' בדרך עשאה זונה. ופרש"י הואיל ונבעלה לפסול לה ואם מת אסורה לכהן. ותמה הגרע"א ז"ל בדו"ח הלא בלא"ה אסורה לכהן מכח עשה דונטמאה. ואסורה עד שתשתה. וכיון שבא עלי' בדרך ואינו מנוקה מעון שוב אין המים בודקים וממילא נשארת באיסורה. ונ"ל מזה ראי' למ"ש השיבת ציון דלגבי האשה כיון דלדידה ליכא ספק כלל אין עלי' האיסור דונטמאה. וא"כ נ"מ גדולה בהא דנעשית זונה דיהי' גם עלי' איסורא. משא"כ מקודם לא הי' עלי' שום איסור. ושוב אמרתי דנ"ל אדרבה מזה סתירה לדברי הש"צ. דנראה פשוט לכאורה דמה דדרשינן מוכי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. הוא דוקא אם הוא זר אצלה דיש עלי' ג"כ איסור כבכל פסולים דעלמא. אבל אם אין זר אצלה דעלי' אין שום איסור כלל. לא שייך בזה קרא זה דנבעלה לפסול לה. ולא שייך דנעשית זונה בביאת התירא לגבה. וא"כ מדנעשית זונה בזה. ע"כ דגם עלי' איכא איסורא דונטמאה וזר אצלה הוא. ע"כ דברי וכבר נדפס ד"ז בשמי בקובץ כנסת חכמי ישראל בסי' קט"ו]

וכת"ה כתב דפשוט דאף אם אין עלי' איסור כלל. מ"מ לא גרע מנאנסה דחשיבה זונה ללישנא קמא לעיל דנ"ו ע"ב ואפי' ללישנא בתרא שם דבאונס לא הויא זונה אינו אלא בא"א ולא בשאר עריות לענין פסולי כהונה כמ"ש תוס' שם ד"ה מאי. וא"כ גם לר' מתיא פשיטא דגם באונס עשאה זונה. ולק"מ להש"צ מהא דר' מתיא. עכ"ד כת"ה שי'

י) ואני הנני עוד כמסתפק בזה די"ל דהיכא דאין עלי' איסור כלל עדיפא מנאנסה. דבנאסה עכ"פ נבעלה לפסול לה ולזר אצלה. משא"כ כשאין עלי' איסור כלל. לאו זר אצלה מקרי. ושפיר קשה לי אחידושא דחידש לן בש"צ דממ"נ אם זינתה בסתירתה מקודם. בלא"ה אסורה לכהן. ואם לא זינתה. א"כ לדברי דהש"צ לא הי' עלי' העשה דונטמאה ג"כ. וא"כ גם עתה לא נעשית זונה דלאו זר אצלה הוא. ולא מהני לן מידי מה שמתרץ בדו"ח דנ"מ לענין מלקות כיון דנעשית זונה וודאית. ולמ"ש לדברי הש"צ ז"א דאכתי ספק הוא כמ"ש. ואף דטעמא דר' מתיא בן חרש שנעשית זונה בביאה פסולה. ע"כ לאו מקרא דכי תהי' לאיש זר הוא. ורק דס"ל דזהו זונה דקרא האמורה בפסולי כהונה כדמוכח בש"ס דאזונה דקרא קיימי התם. ועי' בחידושי הרשב"א ז"ל (בד' ס"ח). ובמל"מ רפי"ח מאיסורי ביאה יעוי"ש מ"מ לא מסתבר לומר דאם נבעלה בעילת היתר לגבה לגמרי שתהי' זונה בזה. וע"כ דלא כמו שחידש הגאון השואל שם בס' ש"צ ורק דגם היא אסורה מחמת העשה דונטמאה אף דאומרת ברי לי. ושפיר אמר ר' מתיא בן חרש שכיון שנבעלה בעילה אסורה הרי היא בכלל זונה דקרא. ונ"מ לענין מלקות דעתה זונה וודאית היא. וכמ"ש הגרעק"א ז"ל. ואפי' למש"ש בש"צ דגם אי נימא דליכה לגבה האיסור דונטמאה. מ"מ בודאי עוברת על לאו דלפני עור. כיון דלדידי' אסורה. מ"מ פשוט דל"ש איסור זה דלפני עור שתעשה זונה משו"ז דאין זה איסור בעילה. והבעילה בעצמה מותרת היא

יא) ועוד נ"ל ראי' דגם היא אסורה בעשה דונטמאה מדברי התוס' ז"ל (בד' פ"ה ע"ב) בד"ה ולר' מתיא ב"ח. שכתבו דלרבנן ניחא דלאו בת שתי' היא כיון שגירשה אבל לר"מ ב"ח שנעשית זונה לא מרגלא לי' אע"ג דבלא"ה היתה פסולה לכהונה מונטמאה וכו' יעוי"ש. ואי נימא דאין עלי' האיסור דונטמאה. ואפ"ה לרמב"ח נעשית זונה. א"כ מאי זה שכתבו דבלא"ה אסורה מונטמאה. הלא איסור זה רק עלי' ולא לגבה. ואם נעשית זונה הלא תאסר גם היא דכל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת. וא"כ לא מרגלא לי'. וע"כ דגם עשה דונטמאה איכא גם עלי'

יב) וראיתי לכת"ה שי' בקונטרסו שכתב דדברי השואל בתשו' שיבת ציון מובאים ג"כ בחח"ס חאהע"ז סי' ק"נ והוא הגאון מהר"ם מינץ ז"ל מאובן ישן ובסי' קנ"ב שם היא תשו' הגאון רעק"א ז"ל למהר"מ מינץ ז"ל. ודחה שם סברתו מהא דאסורה לבועל ולתרומה כ"ז שלא שתתה אף אם צווחא טהורה אני כמ"ש בב"ש סי' י"א ס"ק י"ב ובמלמ"ש פ"ב מה"ס הי"ב. וע"ז כתב כת"ה דמהא דאסורה לבועל אף דהוא טוען ברי. אין ראי' כ"כ די"ל דעיקר מה דנאסרת לבועל הוא משום שנאסרת לבעל דהא אנוסה שריא לבועל כמבואר בכתובות ד"ט יעוי"ש ובמל"מ שם ובב"ש שם. אמנם מתרומה לכאורה צדקו מאד דברי רבינו הגרע"א ז"ל דמוכרח דגם היא קיימא באיסור דונטמאה אף דברי לה שטהורה היא. ולפי"ז קשה מש"ס דסוטה (דכ"ח ע"ב) דקאמר וכ"ת כהונה ל"צ קרא שהרי עשה בה ספק זונה כזונה תרומה נמי לא תבעי קרא שהרי עשה בה ספק זונה כזונה. וקשה אמאי לא אמר דאי לאו קרא הו"א דוקא לבעל ולכהונה אסורה משום דספק אצלם. אבל לתרומה דאין נפ"מ אלא לדידה לחוד סד"א דמהני ברי שלה. ומשו"ה גלי קרא דטמאה בהחלט אף שטהורה היא ול"מ ברי דידה. אע"כ דגם השתא דגלי קרא שריא לאכול תרומה בצינעא. ושפיר פריך הש"ס ומוכח כמהר"מ מינץ. עכ"ד

יג) ולא אבין איך נוכל לומר כזה לחלק באיסור אכילת תרומה בין בצינעא לפרהסיא ואם באמת מהני ברי דילה וכמו שהביא כת"ה מכתובות (דכ"ב ע"ב) גבי ניסת לאחד מעידי'. א"כ אמאי אסורה בתרומה. וע"כ דבכאן גזה"כ הוא שאסרה התורה את הספק ואף היא בכלל האיסור. ומה שהקשה מהא דאמר תרומה נמי לא תבעיא קרא. י"ל דכוונת הש"ס דאי נימא דעיקר מה דמצרכינן לקרא לאיסור תרומה. הוא משום דלגבה לא ידעינן שגם היא בכלל האיסור א"כ אכתי כהונה גופה בעי קרא משום דידה. דגם היא מוזהרת. וע"כ מקרא דונטמאה דידעינן דאסורה לבעל. והכתוב אסר את הספק כודאי וקרי לה טמאה ידעינן דגם היא בכלל האיסור. כיון דגם אם כלפי שמיא גלי דטהורה היא מ"מ עובר הבעל באיסור עשה. וכמ"ש תוס' שם (דכ"ח ע"א). א"כ ממילא גם תרומה ל"צ קרא. וכן צ"ל באמת לדברי הירושלמי שמובא בתוס' שם שא דכ"ט ד"ה שכן