אפיקי ים חלק א קיא

דהוא לא אסר עצמו רק בכזית מ"מ גזה"כ הוא דאסור ח"ש כמו בכל שאר האיסורין מטעמא דחזי לאיצטרופי ויעוין במל"מ רפ"ד מה"ש. ולפי"ז כיון דמאי דנאסר בח"ש אינו מטעם עצם שבועתו דהוא לא נתכוין כלל לפחות מכזית. ורק דממילא רכיב ע"ז איסורא דאורייתא א"כ ל"ש לומר דמשום מה דיוכרח לאכול פחות פחות מכזית. יהי' נקרא דבר שא"א לעמוד בו. דהלא שפיר יעמוד בקיום השבועה ורק יוגרם שיעבור אאיסור אחר שאינו מעצם השבועה. ובאמת הדבר תמוה מאד. ומצאתי שהקשה כן הגאון רעק"א ז"ל מובא בחת"ס לנדרים דט"ז

ו) והי' נ"ל בזה. למ"ש הרא"ם מובא במל"מ שם. דלשון אכילה בכ"מ בכל שהוא. וכ' המל"מ דלפ"ז הא דבנשבע שלא יאכל אינו נאסר רק בכזית. היינו טעמא משום דודאי לא נתכוין להחמיר על עצמו יותר מאיסורי תורה. והיינו דאם באמת יאסור עצמו גם בפחות מכזית יתחייב ג"כ קרבן ומלקות ע"ז יעוי"ש וכ"ז שייך בעלמא היכא דבאמת חלה עלי' שבועת בטוי. משא"כ בזה שנשבע שלא יאכל ז' ימים. דאדרבה אם נאמר דאסר עצמו אף בכל שהוא. יצמח מזה קולא לעצם האיסור. דממילא תהי' שבועתו דבר שא"א לעמוד בו באמת כיון דנאסר מחמת השבועה גם בח"ש. וא"כ הדין דלא חלה שבועה לאסור כלל. והוי רק ש"ש ומלקין אותו ויאכל מיד. א"כ אפ"ל דבזה ל"ש האומדנא נגד סתימת לשונו דמשמע בכ"ש. משום דודאי לא רצה להחמיר ע"ע יותר מאיסורי תורה. אדרבה אולי האי גברא רק לש"ש נתכוין ואוסר עצמו בכל שהוא כדי שלא יאסר בשבועת בטוי כלל. וראי' גם מדנחית לאסור עצמו לשבעה ימים דבר שא"א לעמוד בו. וא"כ דלא שייך בזה האומדנא דאיכא בעלמא ממילא ראי' מסתימת לשונו דסתם אכילה בכ"ש. דאסר עצמו גם בחצי זית. ולזה הוי שפיר ש"ש. ובזה נרוויח לתרץ מה שהקשיתי לשי' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ש דנשבע שלא יאכל סתם אינו אסור בנבילות וכל דברים האסורים. א"כ מדוע הוי ש"ש בנשבע לז"י הלא יוכל לעמוד בשבועתו ויאכל נו"ט. ובפרט למ"ש הכ"מ ז"ל בטעמי' דהרמב"ם ז"ל משום דברור שיאכל לכשיסתכן. א"כ כשיאכל נו"ט לכשיסתכן הרי יאכל בהיתר. ולמ"ש בזה דכיון דאוסר עצמו בכ"ש א"כ חלה שבועה גם אנבילות. אכן ז"א. דטעמי' דהרמב"ם ז"ל דאינו נאסר בנו"ט בנשבע סתם משום דהוו כמו עפר שאינו ראוי לאכילה. א"כ גם באוסר עצמו בכ"ש. כיון דח"ש לדידן אסור מה"ת אכתי דברים שאינם ראוין מקרו. גם בעיקר הסברא יש עוד לעי' דנראה סתירה לזה מד' הפוסקים ז"ל. יעוי' ברא"ש ורשב"א ז"ל (בדכ"ה ע"א) גבי נשבע סתם שלא אישן אם משמע לעולם או לא יעוי"ש. ועי' מ"ש לעיל בזה

ז) ומ"ש לישב מה שתמוהים לי דברי הגאון בבה"ל סי' מ"ד שכ' לישב דעת הרמב"ם דנשבע שלא לאכול נבו"ט לא לקי משום ש"ש. משום דס"ל דאף דאין איסור חע"א מ"מ תרי איסורי איכא. ולא הוי ש"ש. וע"ז נפלאתי ממה שפסק בלקיים מ"ע שלוקה משום ש"ש. וע"כ דס"ל כרמב"ן ז"ל דלא חל כלל משום דממעטינן מקרא דאתה מיחל לחפצי שמים. א"כ בלקיים מל"ת בודאי לא חל כלל ג"כ וכת"ה שי' כתב לתרץ דברי'. די"ל דאף להרמב"ן ז"ל אין למעט מקרא לנשבע לקיים מל"ת. דהאיך נאמר דאתה מיחל לחפצי שמים ויאכל נבו"ט. ובלקיים מל"ת הוא רק מטעם דאין איסור חע"א. וכל זה איננו שוה לי דכמו דממעטינן מהאי קרא נשבע לקיים מ"ע כמו כן נמעט גם לקיים מל"ת ופי' הקרא דחפצי שמים אינן בכלל לא יחל לא לקיים ולא לבטל. וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בהדיא. ואין שוב סברא לחלק בזה בין לקיים מ"ע ובין לקיים מל"ת

ח) ומ"ש עוד וז"ל עוד ראיתי בדברי כתר"ה שי' שכ' ליישב קושי' התוס' בשבועות (דכ"ד ע"א) שהק' לר"ל דל"ל כולל באיסור הבא ע"י עצמו ממתני' דכריתות דיש אוכל אכילה אחת דחייל מוקדשין אחלב. עפ"י דברי הר"ן נדרים י"א דהא דאסור לזרים ולטמאים בתר זריקה אין זה מצד נדרו דפקע לי' בזריקת דמים ואיסורו רק מגזה"כ. ועפי"ז חידש רופ"מ דהחיוב מעילה באימורין לאחר זריקה אינו מחמת נדרו ורק מגזה"כ,. ואף באימורי קדשי קדשים שהי' בהם מקודם חיוב מעילה נפקע ע"י הזריקה וחייל איסור חדש מגזה"כ. וא"כ לא הוי תו איסור הבא ע"י עצמו עכתו"ד ודפח"ח. והדברים משמחים לב. אבל אינו אמת לענ"ד. דבנדרים שם מוקי בנותר של עולה. ולדברי' גם בזה אינו מצד נדרו. דנדרו פקע ע"י זריקה גם לענין האימורין וא"כ אינו דבר הנדור וכו' ובפרט למ"ש הרמב"ן ז"ל בב"ב דע"ט בהקדיש בור דמועלין בו ואין מועלין במה שבתוכו דאף דהקדש קונה מטעם חצר מ"מ אין מעילה אלא בהקדש שע"י קדושת פי'. וא"כ בודאי אין לומר דאחר שנזרק כבר נפקע הקדושה שבאה ע"י פי', דע"כ אנו מוכרחין לבוא לקדושת פי' לענין אשם מעילות עכתו"ד הד"ג שי'

ואני איני רואה בכ"ז השגה על דברי. מה שמבואר בש"ס דנותר של עולה מקרי דבר הנדור. דוקא בעולה הדין כן. דכל סברת הר"ן דאינו דבר הנדור אחר זריקה. משום דהוא לא חילק בין חזה ושוק לשאר הבשר. וכן מדשרי לכהנים גם חזה ושוק והוא אסרי' אכולי' עלמא וע"כ דפקע נדרו. ואינו רק מגזה"כ וכ"ז דוקא בכל הקדשים דיש בהן חילוק בין קודם זריקות דמן לבתר זריקה ובין בשר לשאר אימורין. משא"כ בעולה דאין שום חילוק בה בין בשר לאימורין ואפי' לאחר זריקה. א"כ אדרבה מהיכי תיתי לומר דפקע נדרו בתר זריקה. ואדרבה נ"ל ראי' מהא דלא מוקי שם בנותר דאימורין ובשלמים. וכן מצאתי בירושלמי שם דהאומר נותר של שלמים בודאי מותר, ואי נימא דהאימורין הוו לעולם דבר הנדור א"כ גם בשלמים משכח"ל דבר הנדור. ואפי' אמר סתם. הלא סתם נדרים להחמיר. ועי' בתוס' שם. וע"כ דגם האימורין בשלמים בתר זריקה הוו רק דבר האסור ולא דבר הנדור. ומה שהשיג מד' הרמב"ן ז"ל ג"כ לא אבין השגתו בזה. דכיון דעיקרה ותחלתה של ההקדש הי' ע"י מקדיש. בודאי שייך בזה דין מעילה גם לדידי' ועוד אטו אם נפקע נדרו בתר זריקה. נפקע עיקר ההקדש ויצא לחולין הלא רק איסור נדרו פקע לי' וחייל איסור על הקדשו מגזה"כ. וא"ש: