אפיקי ים חלק א קי

לי' מקרא דבשמו תשבע דע"כ אתי לנשבעין לקיים המצוה כמבואר בתמורה (ד"ג ע"א). אע"כ דהו"א דוקא בנשבע לקיים מ"ע שייך זירוז. קמ"ל קרא דדוד דאפי' על ל"ת נשבעין. ודייק לה מדכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור וגו' והשמר פן ואל אינו אלא ל"ת ומוכח דגם על ל"ת נשבעין. וא"כ מוכרח דעכ"פ איסורא איכא בנשבע לקיים מל"ת שלא לאכול נבילות וכהנה. דאל"כ מאי זירוז איכא כיון דהשבועה לא תוסף תת כחה כלל. ולפי"ז תמוהין באמת דברי הש"ך בסי' רל"ח סק"ה במ"ש דאם נשבע שלא לאכול נבילות ונחלה א"צ היתר לשבועה כמו שתמה הפמ"ג. אולם י"ל בסברת הש"ך דאומדנא הוא דאנן סהדי דמסתמא לא רצה להחמיר עלי' יותר מאיסורי תורה וסברא כזו כתב המל"מ בפ"ד מה"ש ולענ"ד היא סברת הג"מ בנדרים ל"ט דלא אדרי' מן חיותי' ופי' הר"ן שם דא"צ שיאמר כן בפירוש אלא סתמא דמילתא הכי. ע"כ תוכן דברי כת"ה שי' בקצרה

ב) והנה בעיקר הדבר אי שייך זירוז במל"ת. אפשר לומר דאין כאן מחלוקת כלל בין הפוסקים ז"ל. ומודו בזה גם תוס' ז"ל ובפרט דהרשב"א ז"ל כ"כ בשבועות בשם הירושלמי. וכ"ה בתוספתא רפ"ב. ומ"ש תוס' בשבועות (דכ"ז ע"א) לחלק לריב"ב בין מ"ע למל"ת. היינו משום דתוס' ז"ל באותו דבור ע"כ ס"ל כסברת הרז"ה ז"ל והר"ן ז"ל נדרים ד"ח דבלקיים מ"ע ל"ש אין איסור חל על איסור כמ"ש שם בהדיא. ולזה כתבו לריב"ב דיליף מקרא דנשבעתי. אין הכרח רק בלקיים מ"ע דס"ל קרא דנשבעתי לשבועה גמורה ולא לזירוז. אבל לקיים מל"ת דשייך בזה אאחע"א. אין ראי' מקרא דנשבעתי וס' תו"ח אינו בידי לעי' במש"ש אכן מה שהכריח כת"ה דמדאיכא זירוז בל"ת. ע"כ דחלה שבועה לאיסור עכ"פ. דאל"כ מאי זירוז איכא. לא ידעתי מה יענה ביום שידובר בשי' הרמב"ן ז"ל במלחמות ספ"ג דשבועות שכתב בהדיא דגם לאו ליכא גם בנשבע לקיים מ"ע משום דממעטינן לה מלא יחל דברו אבל אתה מיחל לחפצי שמים דחפצי שמים אינן כלל בלאו לא לקיים ולא לבטל. וכתב בהדיא דאינו אלא זירוז בעלמא דלא הוי שבועה לבטלה וכלשון זה כתב גם הרא"ש ז"ל בפי' לנדרים. ומ"ש בקצוה"ח סי' ע"ג דגם להרמב"ן ז"ל ע"כ דאיסור איכא. וג"כ מיסוד זה דאל"כ מאי זירוז איכא. כבר הקשיתי עלי' במק"א דכל דברי' תמוהין שם

ג) ומ"ש לתרץ ד' הש"ך ז"ל דמשו"ה בנשבע שלא לאכול נבילות א"צ היתר כשנחלה משום דמסתמא לא החמיר על עצמו יותר משאר איסורי תורה דמותרין לחולה שי"ב סכנה. וכמ"ש סברא זו במל"מ. תמוה מאד. דא"כ אפי' באוסר דבר היתר נמי נימא דכשנחלה א"צ היתר לשבועה. ומ"ש. וע"כ כיון דגם באיסורי תורה הדין דאין מותרין לו רק אם בלתי אפשרי הוא להמציא לו היתירא. וכשבידו להשיג היתירא אסורין לו האיסורין. דמאכילין הקל הקל. א"כ גם בזה כיון דיכול ליתשל אשבועתי', אסור לו לאכול בלא התרה. וכשאין בידו ליתשל. הלא בלא"ה אין דבר שעומד בפני פקוח נפש. וזה ברור. ובמק"א כתבתי די"ל דהש"ך ס"ל להלכה או כשי' הרמב"ן ז"ל דגם בלקיים מ"ע אין איסור כלל משום דממעטינן לה לגמרי מלאו דלא יחל. או כשי' תוס' ז"ל דמוכרח מדבריהם סוף נדרים גבי נטולה אני מן היהודים דס"ל דכל היכא דאין אאחע"א גם תרי איסורי ליכא. והאריך בזה בס' בה"ל ח"א סי' מ"ד. אכן צ"ע עוד למאי שהביא בגליון רש"א ביו"ד סי' רל"ט ס"ק י"ג דברי מהר"ל בן חביב ז"ל דבשבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכל ככר זו היינו טעמא דיכול למתשל אשני' גם קודם שנשאל על ראשונה. משום דלאיסור בעלמא חלה שני' אראשונה רק דחיובא ליכא. ועי' במחנה אפרים ה"ש סי' ז'. א"כ הרי הש"ך ז"ל בסי' רכ"ט בנה"כ שם שהשיג על הט"ז ז"ל בסק"י וס"ל כמהר"ל בן חביב ז"ל. מוכח דגם בשבועה על שבועה איכא תרי איסורי. מכ"ש בשבועה על איסורין וס' מהר"ל אינו בידי

ד) ואגב ראיתי עתה להגאון רעק"א ז"ל במשנה ז' פ"ג דשבועות שהקשה שם על הש"ך ז"ל בסי' רל"ח ס"ק כ"ב שכתב לחלק לסברת המחבר ז"ל בין אם שבועה שני' היתה כראשונה כמו שלא אוכל שלא אוכל דאז אמרינן בזה דאם נשאל אראשונה חלה שני'. ובין אם בשני' נשבע היפך ראשונה כגון שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה דבזה אין לשני' מקום לחול כלל אף אם נשאל אראשונה. וע"ז כתב רבינו עקיבא איגר ז"ל דז"א. דא"כ איך אמרינן בשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל דאם נשאל על ראשונה שני' חלה. ומשמע דחלה שני' אף לקרבן. והא ליתא בהן דאם הי' נשבע שיאכלנה לא הי' לה מקום לחול כלל אף כשנשאל אראשונה. וע"כ דגם בנשבע היפך ראשונה חלה שני' כשנשאל אראשונה עיי"ש

ואחרי המחילה מכתה"ג הנה בחי' נמוקי יוסף לשבועות דכ"ז מבואר בהדיא לחלק בזה כמ"ש הש"ך ז"ל. הן אמנם דגם הש"ך ז"ל לא ראה ד' הנמוקי יוסף ז"ל מדהניח דברי השו"ע בצ"ע. ואולי עוד לא נדפס בימיהם. אבל עכ"פ יתד תקוע הוא דין זה במקום נאמן. וע"כ צ"ל להנמוק"י ז"ל דהא דחלה שני' הוא רק למלקות דלא בעינן לאו והן. ומה שתי' שם בתפארת ירושלים משום דאיתא בהן סתמא שאוכל כמ"ש הראשונים ז"ל בנשבע שלא אוכל נבילות ושחוטות. זהו ל"ש רק בנשבע מקודם על ככר מיוחד שלא יאכלנו. בזה איתא בשבועה סתם שאוכל דחיילא שבועה לענין זה שאם יאכל לככר זו יצא ידי, שבועה. וכמ"ש לענין נבילות. משא"כ בנשבע בראשונה סתם שלא אוכל וחזר ואמר שבועה שלא אוכל בזה אם הי' נשבע שיאכל אין חלות לשבועה כלל. וא"כ ליתא בהן. ואף דבשו"ע מביא דינא דרבא דאם נשאל על הראשונה שני' חלה גבי שלא אוכל ככר זו. אבל מקורו בנדרים די"ח אמתני' שם דמיירי בנשבע סתם

ח) שוב הקשה כת"ה במ"ש הרמב"ם ז"ל דנשבע שלא לאכול ז"י הוי דבר שא"א לעמוד בו והוי שבועת שוא. וע"ז הקשה הלא יכול לעמוד בשבועתו ולאכול פחות מכשיעור שלא יהי' זית בכדי אכילת פרס. ולא יעבור אשבועתו. וידידנו הרב הגאון המפורסם מ' מרדכי אלי ראבינאוויץ שליט"א הגאב"ד דוואשילקאווא עוד הוסיף מלים והקשה לשאול בזה. למ"ש הר"ן להאלפסי פ"ג דשבועות בטעמא דהרמב"ם דנשבע שלא יאכל נאסר גם בח"ש. אף דאיסור הבא ע"י עצמו הוא והוא לא אסר עצמו בפחות מכזית וכתב הר"ן דנהי