אפיקי ים חלק א קח

חיוב המצוה. אפ"ל דזהו כוונתו דכיון שנשבע בכולל קודם שחל החיוב מהמצוה עלי'. ושבועתו חלה עלי' אז בודאי אז אמרינן דמהני לבטל מצוה. והרי זה כמי שלא נתחייב באותה מצוה. משא"כ בנדרים דודאי חלין אפי' אם כבר נתחייב בהמצוה. לזה כתב דהרי זה כמי שאין לו רק מצת טבל. היינו שמחויב במצוה ואין בידו לקיימה

ב) ושיטה יחידית בזה היא שיטת הרז"ה ז"ל בפרקין דדחה להאי ירושלמי מהלכה עיי"ש ולא נמצא לו חבר בין הפוסקים ז"ל, ולכל הפוסקים שחלה שבועה בכולל לבטל מצוה אם מהני שיחול לגמרי גם לענין קרבן דעת הרמב"ן ז"ל במלחמות דאף דחלה שבועה מ"מ אם עבר ועשה אינו חייב קרבן דקראי דלהרע או להטיב בדבר הרשות כתיבי. ובמראה הפנים בה"ה בפרקין כתב לדייק מדברי הרמב"ם ז"ל וסמ"ג ז"ל שחולקין ע"ז. וס"ל דחלה שבועה לגמרי אף לחיוב קרבן

ז נשבע לקיים מצות לא תעשה בכולל

הנה בנשבע לקיים מל"ת בכולל. כגון שנשבע סתם שלא לאכול כו"ע מודו דחלה שבועה לגמרי אנבילות אף לחיוב קרבן. דאיתא נמי בהן בנשבע שאוכל סתם שחלה אנבילות ג"כ שאם אכלן פטור. או שכיון שנשבע סתם שאוכל מקיים שבועתו בדברים המותרים ועי' רש"י ז"ל (בד' כ"ד ע"א) בד"ה ה"ג. אבל אם נשבע בהדיא שלא אוכל נבילות ושחוטות. בזה שיטת רש"י ז"ל דאינו חלה שבועה אנבילות. משום דליתא בהן. ומשמע נמי מדברי' ז"ל דלמלקות חל עיי"ש בד"ה בשלמא. וכן דייק במל"מ פ"ד מה"ש דדעת רש"י ז"ל דלמלקות לא בעי לאו והן. אבל שיטת רוב הפוסקים ז"ל דאפי' נשבע בהדיא שלא אוכל נבילות ושחוטות חיילא שבועה לגמרי אף לקרבן דאיתא בהן בנשבע שאוכל סתמא לענין שאם אכל נבילות יצא ידי שבועה. עי' בר"ן. וכ"כ ברשב"א בשם הר"ח ז"ל והר"י הלוי ז"ל. וכ"כ בעל המאור ז"ל. ולדברי אלה הפוסקים ז"ל הדין מוכרח בסוגיא שם. דאם נשבע סתם שלא אוכל ואכל נבילות פטור. ולאו משום דאין כח בשבועה לחול. זה אינו. רק דמסתמא אמרינן דלא כיון לדברים האסורים דהוו כמו אוכלים שאינם ראוים כעפר וכדומה. ולשי' רש"י ז"ל הוא להיפך. דאם נשבע סתם שלא אוכל ואכל נבילות חייב דמקרו ראוין לאכילה ורק אריא רביע עלייהו. ואיתא נמי בהן באוכל סתם כמ"ש. ואם נשבע בהדיא שלא אוכל נבילות ושחוטות לא חלה שבועה לגמרי אנבילות משום דליתא בהן בכה"ג. ע"ש בסוגיא וברש"י ותוס' ז"ל

ח נשבע לבטל מל"ת בכולל

אם נשבע לבטל מל"ת בכולל כגון שנשבע לאכול נבילות ושחוטות. בזה לכו"ע לא חלה שבועה אנבילות דודאי אין אומרים לו לעבור איסורא בידים כדי לקיים שבועתו. ואפי' להריצב"א ז"ל דלא מחלק בין קום ועשה לשב וא"ת. מ"מ גם לדידי' אינה חלה שבועה אנבילות. כיון דהזכיר נבילה בהדיא ובכה"ג לא מהני כולל לדידי'. ועי' בתוס' בד"ה אלא כדרבא. שהביאו ראי' להריצב"א ז"ל מתוספתא שבועה שאוכל ואכל אוכלים אסורים כגון פגול נותר וטמא פטור ור"ש מחייב. ומשמע דטעמא דרבנן משום דחלה שבועתו אדברים האסורין בכולל וע"כ משום שנשבע סתם ולא הזכיר נבילה עיי"ש. אבל כל הפוסקים ז"ל פסקו דאם נשבע סתם שאוכל ואכל נבילות פטור ויצא ידי שבועה. אף שרובם ס"ל חילוק הר"י ז"ל בתוס'. דנ"מ רק בין מבטל המצוה בקום ועשה למבטלה בשב וא"ת. וע"כ דס"ל לחלק דכשנשבע בהדיא לאכול נבילות ושחוטות. כיון דודאי לא נאמר לו לעבור אאיסור נבילות בידים כדי לקיים שבועתו אין מקום לשבועה שתחול כלל אנבילות. משא"כ בנשבע סתם שאוכל. אף דכשלא יהי' לי' היתירא ג"כ לא נאמר לו שיאכל נבילות כדי לקיים שבועתו. מ"מ אם עבר ואכלן קיים שבועתו. דעכ"פ אכל ויצא ידי שבועה בהן. וכ"כ התשב"ץ ז"ל בסי' ק' עיי"ש. ומשכחת לה שיחול שבועה בנשבע לבטל מל"ת שהוא בקום ועשה. ונשבע לבטלה בשב וא"ת. כגון שנשבע שאוכל ככר זו היום ואח"כ נשבע שלא יאכל היום כלום. דהוי שבועתו השני' בכולל לבטל מל"ת בשב וא"ת. ובזה לכו"ע חייל. דלהריצב"א ז"ל הרי לא הזכיר בהדיא הככר שנשבע עלי' ונשבע סתמא שלא אוכל היום. ולהר"י ז"ל כיון דהוי שבועתו בשב וא"ת מהני כולל. כן נראה מסברא. ועי' במחנה אפרים ה"ש סי' ח' לענין נשבע שאוכל נבילות ושחוטות. אי חלה שבועה אשחוטות עיי"ש שכתב שהוא מחלוקת הראשונים ז"ל

קונמות

(י) קונם לקיים מ"ע דין זה לא משכחת לה כלל בקונמות. דנדר לא הוי רק באוסר החפץ עלי' וזה לא משכחת לה בקיום עשה. כן כתב המאירי ז"ל בנדרים ד"ח ודט"ז עיי"ש. וכן (ב) קונם לבטל מל"ת ג"כ לא משכחת לה מהאי טעמא. וכ"כ המאירי ז"ל שם. ובאמת לכאורה משכחת לה קיום מ"ע וביטול מל"ת בקונם. כגון שאסר עלי' בקונם פירות שביעית. שאסורין באיסור עשה עלי'. ויהי' תלוי באמת אם נדרים חלין על האיסורין. כאשר נבאר מיד וכן ביטול מל"ת משכח"ל כגון שנשבע על הככר לאכלו. ואח"כ אסרו עלי' בקונם. ולכו"ע חייל הקונם. עי' בר"ן בד' י"ח ע"א בד"ה הלכך. וצ"ל דכונת המאירי דלא משכח"ל בקיום בפועל. שהוא רוב פעמים בקיום מ"ע וביטול מל"ת. ועי' בבעל המאור ז"ל ספ"ג דשבועות ובמלחמות שם, ועי' בחת"ס חאו"ח סי' קע"ו. אבל נדר משכח"ל ג) בקונם לבטל מ"ע. כגון קונם סוכה שאני עושה ומבואר דין זה בש"ס נדרים (דט"ז ע"ב) דנדר חל על דבר מצוה לבטל. משום דאיסור חפצא הוא ואין החפץ משועבד להמצוה. ואין מאכילין דבר האסור לו ועי' לעיל בזה שחקרנו היכא שהנדר חל על גופו. כמו קונם עיני בשינה אי חייל כה"ג לבטל מצוה. ועי' עוד לעיל בזה דחקרנו אם מהני נדר לבטל מצות פקוח נפש. ועיי"ש צדדי הספיקות בזה. וכן משכח"ל (ד) בקונם לקיים מל"ת כגון אכילת נבילה עלי קונם. ושיטת רש"י ז"ל בשבועות ד"כ ע"ב ומבואר יותר בר"ן שם. דכשם שחל נדר לבטל מ"ע חל ג"כ לקיים מל"ת. וכן שיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות שם. ואף דאין איסור חל על איסור. ה"מ בכל איסורין דעלמא. אבל נדרים איסור חפצא הוא וכל שאר איסורין איסורי גברא אינהו. ולהכי שפיר חייל אאיסורין. וכן ביאר בנמוקי יוסף ז"ל