אפיקי ים חלק א קז

א"כ כיון דחזינן בש"ס דגם בנשבע שלא לאכול נבילות ושחוטות דחלה שבועתו בכולל לר' יוחנן (בדכ"ג ע"ב). א"כ בודאי גם בנשבע לקיים מהני כולל

ב) ונ"ל דלשי' הרמב"ן ז"ל במלחמות דבשבועה שלא אוכל מצה סתם אף דחלה שבועה לבטל מ"ע מ"מ אם עבר ואכל אינו חייב קרבן דקראי דלהרע או להטיב בדבר הרשות כתיבי. א"כ גם בנשבע לקיים מ"ע בכולל אם עבר על שבועתו אינו חייב קרבן. ואף דהאי טעמא שכתב הרמב"ן ז"ל בנשבע לבטל משום דקראי בדבר הרשות כתיבי לא שייכי הכא בנשבע לקיים. דהרי חזינן בש"ס דבנשבע לקיים מל"ת חיילא שבועה אף לקרבן מהא דפריך שם (בדף כ"ד ע"ב) לרבא ממתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות. ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב הרי בהדיא דבנשבע לקיים מל"ת בכולל חלה שבועה אף לקרבן. וע"כ צ"ל להרמב"ן ז"ל אף דבנשבע לבטל בכולל לא חל לקרבן משום דקראי לא כתיבי אלא בדבר הרשות. מ"מ בנשבע לקיים איכא גם קרבן מק"ו דריב"ב במתני' (בד' כ"ז). ואף דרבנן פליגי עלי' היינו רק בנשבע בפרט דליתא בלאו והן אבל אם נשבע בכולל שלא אוכל נבילות ושחוטות דאיתא בלאו והן. כמ"ש הר"ן ז"ל (בדף כ"ד ע"א) בתי' הש"ס אלא כדרבא דמשכחת לה בהן בנשבע שאוכל סתמא דנבילות בכלל לענין שאם אכל נבילות פטור. ויבואר לקמן בס"ד. א"כ כיון דאי' בהן להכי חלה שבועה לגמרי אף לקרבן מק"ו אף דקראי לא כתיבי רק בדבר הרשות. ועי' באב"מ (סי' י"ד) בהגה"ה עיי"ש, מ"מ בנדון דידן בנשבע שאוכל מצה נראה דבודאי לא תחול שבועה לקרבן. דהרי ליתא בלאו לשי' הרמב"ן ז"ל דגם אם נשבע שלא לאכול מצה בכולל ועבר ואכל אינו חייב קרבן. א"כ ליתא בלאו לקרבן וליתי' נמי בהן. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות שם לפרש מאי דאמרי רבנן דריב"ב במתני' תאמר בשבועת מצוה דליתא בלאו והן שאם נשבע לבטל פטור. ואף דאיתא בלאו ע"י כולל כההיא דירושלמי. מ"מ לענין קרבן ליתא בלאו, א"כ הוא הדין והוא הטעם גם בנשבע לקיים מ"ע בכולל. דליתא בלאו לענין קרבן. ולא דמי לנשבע לקיים מל"ת בכולל כגון שלא אוכל נבילות ושחוטות דהתם איתא בהן בנשבע שאוכל סתמא דנבילות בכלל לענין שאם אכלן יצא ידי שבועה. משא"כ בזה ליתא בלאו בשום אופן. דכשנשבע סתם שלא אוכל מצה ואכל בלילי פסחים פטור מקרבן כמ"ש הרמב"ן ז"ל. ואף שיש לחלק בזה קצת. מ"מ אחר העיון נ"ל כן נכון מסברא

ג) עוד נראה לומר. דלשי' הרז"ה ז"ל בסוף פרקין דדחי דברי הירושלמי מהלכה. וס"ל ולא מהני כולל לבטל מצוה א"כ פשוט דגם בנשבע שאוכל מצה. לא חלה שבועה לקרבן אמצה דמצוה. דהרי אכתי ליתא בלאו והן ולא מהני לן האי כולל בנשבע לקיים מידי להרז"ה ז"ל. דהרי למלקות גם בלא כולל חל לשיטתו בנשבע לקיים מ"ע. ולקרבן גם ע"י כולל לא יחול וכ"ז פשוט אלא שלפי"ז צ"ע לי דברי התשב"ץ ז"ל שהבאתי בזה דמפורש בדברי' דנשבע שאוכל מצה ולא אכל בלילי פסחים דחייב קרבן. ולפימ"ש לכאורה ליכא למ"ד דחלה אף לקרבן. דהרי נראה מד' כל הראשונים ז"ל לכאורה דהוקשו כולם וס"ל לסברת הרמב"ן ז"ל דאף דחיילא שבועה לבטל עשה בכולל. מ"מ אם עבר ועשה אינו חייב קרבן. וא"כ לדידי' גם בנשבע שאוכל מצה לא חלה לקרבן דליתא בלאו כמ"ש. ולא ראיתי עוד בהדיא לאחד מן הפוסקים ז"ל שיחלוק אסברת הרמב"ן ז"ל

שו"מ במראה הפנים בהלכה ה' בפרקין שכתב לדייק מד' הרמב"ם ז"ל והסמ"ג ז"ל שחולקין אהרמב"ן ז"ל וס"ל דאם נשבע לבטל מ"ע בכולל ועבר ועשה חייב גם קרבן. ועי' באב"מ (סי' י"ד) שכתב דהתוס' ז"ל ע"כ דחולקין אסברת הרמב"ן ז"ל מד' תוס' ז"ל (בדף כ"ד ע"א) בד"ה אלא. ולקמן נדבר מזה. עכ"פ דברי התשב"ץ ז"ל א"ש להני פוסקים דפליגי ארמב"ן ז"ל

ד) העולה לנו בזה. דלשי' הרז"ה ז"ל לא חלה שבועה לקרבן בנשבע לקיים מ"ע בכולל. ואין שום נ"מ לדידי' בין נשבע בכולל או לא דאידי ואידי חלה עלי' שבועה למלקות ולא לקרבן משום דליתא בלאו ולשי' הרמב"ן ז"ל חלה שבועה למלקות ולא לקרבן. ומהני כולל דבלא כולל אינה חלה כלל לדידי'. ולשי' הרמב"ם ז"ל וסמ"ג ז"ל דפליגי ארמב"ן ז"ל וס"ל דלבטל מ"ע חל אפי' לקרבן. וא"כ מכ"ש בלקיים דחייל אף לקרבן

ו נשבע לבטל מצות עשה בכולל

א) מקור דין זה הוא בירושלמי בפרקין הלכה ד' שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח. שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה. והביאוהו הפוסקים ז"ל להלכה בטואו"ח (סי' תפ"ה) ונאמרו בזה שלש שי'. (א) שיטת הריצב"א ז"ל בתוס' (דף כ"ד ע"א) ד"ה אלא. שכתב לחלק בהאי דינא בין אם הזכיר לילי פסח בשבועתו ללא הזכיר. ואם אמר והזכיר לילי פסח בשבועתו לא מהני אף בכולל שאר לילות ג"כ. (ב) שיטת הריז"ל בתוס' שם דנ"מ בין אם מבטל המצוה בשב ואל תעשה כמו בההיא דירושלמי ובין מבטלה בקום ועשה כגון נשבע לאכול נבילות ושחוטות. דבזה בודאי לא נאמר דחלה שבועתו לאכול נבילות ולעבור אאיסורא בקום ועשה וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל במלחמות. וכ"כ הר"ן ז"ל והריטב"א ז"ל והרשב"א ז"ל בחי'. וחילוק זה מוסכם מרוב הפוסקים ז"ל. (ג) שיטת הראב"ד ז"ל בס' תמים דעים ומובא בח"י באו"ח (סי' תפ"ה) ובקצוה"ח (סי' ע"ג). ובתומים שם מביא ג"כ בשם תומת ישרים, דנ"מ בין אם כבר חל עלי' חובת המצוה כשנשבע או לא. ועד כאן לא אמר בירושלמי דחלה שבועה אלא כשנשבע קודם הפסח. אבל כשנשבע בלילי פסח דכבר חלה עלי' חובת מצה. לא מהני כולל עיי"ש. ועי' בשערי תשובה באו"ח שם. ואולי זהו כוונת המאירי ז"ל שהובא לעיל (בסי' כ"ח) שכתב וז"ל ואם נשבע בכלל שלא אוכל מצה הופקע מחיוב המצוה וחלה עלי' שבועת בטוי והרי אותה מצוה אצלו כמי שלא נתחייב בה. ואינו מובן לכאורה מאי בעי בזה. ובדף ט"ז גבי הא דנדרים חלין ע"ד מצוה כתב שם כיון דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי זה כמי שאין לו בליל פסח אלא מצת טבל או הקדש שאינו יכול לאכלה שהיא מצוה הבאה בעבירה עיי"ש. וצריך להבין ולדעת עומק כוונתו בזה ופי' שם בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל. ואם נאמר דס"ל כסברת הראב"ד ז"ל דלא חלה בכולל רק קודם שחל עלי'