אפיקי ים חלק א קו

איסורי. משום דאין נ"מ גדולה מזה. כיון דאסור מחמת הראשונה גם בחיוב קרבן. ולזה בא להשמיענו דאי אתשיל אראשונה חיילא שני' גם לקרבן. משום דלא יצאה מפי' לבטלה דתרי איסורי איכא עלי'

כא) אחרי כתבי כ"ז ראיתי דמ"ש לעיל לענין שבועה על שבועה. דאיתא בזה תוספתא מפורשת בפ"ב דשבועות ה"ב שבועה שלא אוכל וחזר ואמר שבועה שאוכל על האחרונה לוקה מיד וכו' שבועה שלא אוכל ושלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת שלא אמר את האחרונות אלא לזרז את הראשונות. שבועה שאוכל שאוכל ולא אכל אינו חייב אלא אחת שלא אמר את האחרונות אלא לזרז את הראשונות. ע"כ. ולא ידעתי איך נתרץ דברי החוספתא אליבי' דהריטב"א ז"ל שכתב בהדיא דבשלא אוכל שלא אוכל לוקה אשני' משום שוא. וגם להמאירי ז"ל יקשה מד' התוספתא דהרי כתב דכשנשבע לזירוז ואח"כ לא קיים המצוה נעשית שבועתו שוא למפרע ולוקה. ולא כן אמר בתוספתא. וצ"ע

ג נשבע לבטל מצות עשה

א) מבואר בש"ס שבועות (דכ"ז ע"א ודכ"ט ע"א) ובנדרים (דט"ז ע"ב) דנשבע לבטל מצות עשה כגון שלא לישב בסוכה ושלא לאכול מצה דאינה חלה שבועה כלל ומצינו בזו מחלוקת בין הראשונים ז"ל. שיטת רש"י ז"ל מובא בר"ן ז"ל בפ"ג דשבועות (בדכ"ה ע"א). וכן שיטת הרז"ה ז"ל בסוף פ"ג דשבועות. וכן מטין דברי התוס' ז"ל (בדכ"ה ע"א) בד"ה משא"כ בתי' קמא. דאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה חלה שבועתו לבטל המצוה. והסביר הר"ן ז"ל שם טעמם. דשבועה איתא בכל גווני בין כשאוסר נפשי' מחפצא. ובין כשאוסר חפצא אנפשי'. ואם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה עניינו שאיסור ישיבת סוכה מקויים עלי בשבועה. והויא שבועה גמורה ולא מדין יד. וא"כ בודאי חלה בכהאי גונא לבטל מצוה. כמו בנדר כיון דאוסר חפצא אנפשי' ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ומה דאיתא התם חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועות היינו דנדרים בכל צד שהם חלים ע"ד הרשות דהיינו כשאוסר חפצא אנפשי' חלין ע"ד מצוה. דכשאוסר נפשי' אחפצא לא מצינו בנדרים. משא"כ בשבועה דלא בכל ענין שהם חלים אדבר הרשות חלין ע"ד מצוה. עיי"ש בר"ן ז"ל וברא"ש ז"ל פ"ג סי' י' ונראה שכן גם דעת הר"ן ז"ל שם. אבל הרמב"ן ז"ל חולק ע"ז במלחמות וס"ל דאפי' אמר ישיבת סוכה עלי שבועה ג"כ לא מהני משום דאפי' אמר שבועה בלשון נדר ג"כ איסור נפשי' הוא. וכן הוא בתוס' בדכ"ה בשם ר"י ז"ל. ועיין ברא"ש ז"ל. וכ"ה בחידושי ריטב"א ז"ל בשבועות. ובנדרים (דט"ז ע"א). וכן פסק בטויו"ד סי' רל"ט

ב) ונ"ל דאפי' לשי' רש"י והרז"ה ז"ל דבאומר ישיבת סוכה עלי שבועה חיילא שבועה לבטל מצוה. מ"מ היינו דוקא ללאו ומלקות. אבל קרבן ליכא. דהרי ליתא בלאו והן. דנשבע לקיים ולישב בסוכה. לכו"ע לא חלה שבועה לחיוב קרבן. וא"כ ליתא בהן לקרבן. ואף דשבועה חלה גם בהן למלקות כשיטת הרז"ה ז"ל מ"מ בעינן דמשכחת לה בהן גם לקרבן. וכיון דבזה בהן ליכא קרבן גם בלאו לא יהי', ועי' באב"מ סי' י"ד שכתב ג"כ דבעינן לאו דומיא להן לגמרי ואם בלאו ליכא קרבן גם בהן ליכא עיי"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד להיפך כ"נ לכאורה. ועי' במלחמות שם שהקשה ארז"ה ז"ל ממתני' בדכ"ז תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור. והלא משכח"ל גם בלאו באומר ישיבת סוכה עלי שבועה עיי"ש. ועי' בשעה"מ פ"ג מה' נדרים ה"י מה שהניח בצ"ע עיי"ש

ד נשבע לבטל מצות ל"ת

א) דין זה פשוט ומבואר בש"ס דאפי' לבטל מ"ע בשב ואל תעשה אינו חל. וכ"ש לבטל מל"ת בקום ועשה דלא חל. ובמתני' (דכ"ט ע"א) שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשני' ש"ש. והיינו דנשבע לבטל המצוה

ב) ונראה דלשיטת הרז"ה ז"ל דבאומר ישיבת סוכה עלי שבועה חלה שבועה. א"כ משכחת לה שבועה לבטל מצות ל"ת. כגון בגונא דמתני' באומר שבועה שאוכל ככר זו. ואח"כ אמר אכילת ככר זו עלי שבועה. בכה"ג שפיר חלה שבועתו. וכמו דאם אסר עלי' הככר בקונם אחר שנשבע לאכלו. דודאי חייל. ואין חולק בזה. עי' בר"ן נדרים (די"ח) ד"ה הלכך. הכי נמי באוסרו עלי' בשבועה שהיא דומיא דנדר חיילא. ואף דלא מצאתי מבואר ד"ז. מ"מ כן נראה מסברא ואין נ"מ בין לבטל מ"ע ובין לבטל מל"ת בשב וא"ת ובכה"ג לשי' רש"י והרז"ה ז"ל

ה הנשבע נשבע לקיים מצות עשה בכולל

א) הנשבע לקיים מ"ע בכולל כגון שנשבע לאכול מצה סתם. או לישב בסוכה סתם. אי חיילא שבועתו גם אמצה וסוכה דמצוה. דין זה אינו מוזכר בש"ס. ומצאתי בתשב"ץ סי' ק' שהזכירו. וכתב שם דאע"ג שאינו מוזכר דין זה בשום מקום שאם נשבע שאוכל מצה שיהא חלה שבועה על מצה בלילי פסחים ואם לא אכל יהי' בחיוב קרבן. מ"מ הדין דין אמת. ועיי"ש שהכריח מדברי הירושלמי הביאו הרי"ף ז"ל בפ"ג דשבועות שאם נשבע שלא לאכול מצה בכולל חלה שבועתו לבטל מצוה. וע"כ דאיתא בהן ג"כ ע"י כולל. דאל"כ היכי איתי' בלאו. דשמעתין מוכחא דכל דליתי' בהן ליתי' בלאו. אלא ע"כ דגם בהן איתי' בכולל עיי"ש. והנה לשי' הרז"ה ז"ל והר"ן ז"ל דמה דלא חלה שבועה לקיים מ"ע הוא דוקא לחיוב קרבן משום דליתא בלאו ומה"ט מלקות איכא. משום דלמלקות לא בעינן איתי' בלאו והן כמבואר לעיל. א"כ פשוט דבנשבע בכולל כיון דבהאי גונא איתא גם בלאו כמבואר בירושלמי א"כ חלה שבועתו בודאי דמאיזה טעם נימא דלא חלה. וכן לשי' הרמב"ן ז"ל דנשבע לקיים ג"כ ממעטינן מקרא דלא יחל דברו דאתה מיחל לחפצי שמים. והיינו דחפצי שמים אינן בכלל הקרא לא לבטל ולא לקיים. ג"כ פשוט הוא דמהני כולל בלקיים מ"ע. כיון דגם בלבטל מהני כולל מכ"ש בלקיים. דמחד קרא ממעטינן להו לדידי'. וכן פשוט גם לשי' תוס' ז"ל שכתבנו לעיל דטעם דלא חלה בנשבע לקיים הוא מצד אין איסור חל על איסור.