אפיקי ים חלק א קה

יז) ובעיקר הדין בשבועה על שבועה אי לוקה אשני' משום שוא. ואימתי אמרינן דאי מתשיל אראשונה חיילא שני'. אנכי הרואה בזה שתי שיטות להראשונים ז"ל. שיטת הנמוקי יוסף ז"ל בחידושי' לשבועות (דכ"ז ע"ב) וז"ל והא דאמרינן הכא דכיון שנשאל על הראשונה חיילא השני' ודאי לא אמרינן הכי אלא באומר שלא אוכלנה שהשני' מקיימת הראשונה אלא שלא היתה צריכה. אבל אם אחר שנשבע שלא אוכלנה הדר ואמר שבועה שאוכלנה לאלתר הויא שבועת שוא כדתנן במתני' לקמן וא"כ אין לה מקום לחול כלל. הרי דס"ל לחלק בין היכא ששבועה שני' מקיימת לראשונה. ובין שהיא היפך הראשונה. ובחידושי הריטב"א ז"ל בדכ"ז שם הקשה אמתני' שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת. אמאי לא תני הכא והשני' שבועת שוא כדתנן לקמן גבי שבועה שאוכל שבועה שלא אוכלנה דהתם נמי אי אתשיל אקמייתא שני' חלה עלי' עיי"ש הרי דכתב בהדיא דגם כשהשבועה שני' הוי היפך ראשונה. מ"מ אי מתשיל אראשונה חיילא שני'. דלא כנמוקי יוסף ז"ל

יח) ובדין אם איכא מלקות אשבועה שני' קודם דאתשל אראשונה. ג"כ אני רואה שיטות חלוקות בין רבותינו ז"ל אלה. דהריטב"א ז"ל בנדרים (די"ח) כתב דאף כשמתשיל אראשונה חיילא שני'. מ"מ כל כמה דלא אתשיל לוקה אשני' משום שוא. וכן נראה דעתו ז"ל ממאי שהקשה בשבועות (בדכ"ז) אמאי לא תנן במתני' דהשני' ש"ש. הרי דס"ל דתכף הוי שוא אף דבידו למתשל על הראשונה. ובזה אזיל לטעמי' שאף בנשבע בשני' היפך ראשונה. מ"מ אי מתשיל אראשונה חיילא שני' וכנ"ל. ואפ"ה תנן במתני' לקמן בדכ"ט דהשני' ש"ש. וע"כ דכל כמה דלא אתשיל הוי ש"ש. ובחידושי הנמוקי יוסף ז"ל שם מצאתי שכתב גבי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל. דאע"פ שהשני' קיום לראשונה מ"מ אי לאו משום דכי משכח רווחא חיילא היתה שבועה לבטלה משעה שהוציאה מפי' ולא אמרינן שבועה זירוז לשבועה עיי"ש. הרי דס"ל דכיון דכי משכח רווחא חיילא לא הוי שבועה לבטלה. וא"כ בודאי אינו לוקה משום שוא גם קודם דאתשל אשבועה ראשונה. ודלא כהריטב"א ז"ל. ולפי"ז בשבועה שלא אוכל שבועה שאוכלנה. דאז גם אי מתשיל אראשונה לא חיילא שני' להנימוקי יוסף ז"ל, גם לדידי' לוקה מיד משום שוא. וא"ש לדידי' מאד מאי דבמתני' דהכא לא קתני והשני' שבועת שוא. ולקמן בדכ"ט תנן והשני' שבועת שוא. משום דחלוקין הן באמת וכמ"ש. וביו"ד סי' רל"ח סעיף י"ז כתב מי שנשבע על דבר וחזר ונשבע לבטל שבועה ראשונה ונשאל על שבועה ראשונה יש להסתפק אי אמרינן שנפטר מידי שבועת שוא ותחזור שבועה שני' משבועת שוא להיות שבועת בטוי כיון שמצאה מקום לחול. וכתב הש"ך ז"ל בס"ק כ"ב דבתשו' הרשב"א מסתפק בזה ומדמי דין זה לשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אלא דמסתפק בזה גופא אי חיילא שני' או לא. משום שנראה מדברי הרי"ף ז"ל שדחה להך דרבא מהלכה. וא"כ יש לתמוה דלקמן סעיף כ"א פסק כהך דרבא וכן לעיל בסי' רכ"ט וכאן כתב דיש להסתפק בדבר. ואפשר דעת המחבר לחלק דשאני הכא שהשבועה השני' היא נגד הראשונה וצ"ע. עכ"ל בקצרה ועי' שם בביאורי הגר"א ז"ל. ובאמת בנמוקי יוסף ז"ל מחלק בהדיא בזה וא"ש דברי המחבר שמסתפק בזה דהוא מחלוקת הריטב"א ז"ל עם הנמוקי יוסף ז"ל

יט) והנה הגאון מהרי"ד ז"ל בס' בית הלוי ח"א סי' מ"ד יצא לידון בדבר חדש. דאף לשי' הפוסקים ז"ל בעלמא גבי אין איסור חע"א דהוא דוקא לענין לחייבו שתים. אבל תרי איסורי איכא עלי'. מ"מ בשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל כו"ע מודו דגם איסור ליכא משום שני'. ועיי"ש שהכריח כן מד' הריטב"א ז"ל. וטעם הדבר כתב. דהא דאמרינן דאיכא תרי איסורי הוי רק בשני מיני איסורים נפרדים וכמו אשת אח ואחות אשה אבל הכא דשניהם מאיסור אחד דנשבע ב' פעמים לא חלה השני' כלל גם לענין איסור וה"ז דומה ממש לאשה שראתה דם ופסקה ולא טבלה ושוב חזרה וראתה ופסקה כן כמה פעמים דאין עלי' רק איסור אחת מנדה ולא הרבה איסורים כיון דאין הגופין ולא השמות מחולקין ליכא ב' איסורים עיי"ש. ועי' בגליון רש"א ז"ל ביו"ד סי' רל"ט סעיף י"ג הביא בשם תשו' מהר"ל בן חביב סי' ק"מ שכ' לדייק מדברי הרמב"ם ז"ל דאף דאין שבועה חלה אשבועה היינו דוקא לחיובא אבל איסורא איכא עיי"ש. והרי להדיא דלא כמו שהכריח בס' בה"ל

כ) ובאמת מה שדימה דין זה דנשבע ב' פעמים על ככר אחד לאשה שראתה ופסקה ולא טבלה ושוב ראתה שנית דאין בה ב' איסורים. לדעתי יש לחלק הרבה. דבנשבע ב' פעמים ישנו באמת לאיסור השני. דכיון שנשבע שתי פעמים. שייך בזה שתי פעמים דין דלא יחל דברו. דהרי דבר ב' פעמים. ועל כל חד קאי בלא יחל. רק דשבועה ראשונה מונעת את השני' מלחול לחייבו ב' משום שאין איסור חל על איסור. ועכ"פ תרי איסורי איכא משא"כ בנדה שראתה ופסקה ולא טבלה ושוב ראתה שנית דהתם על ראי' שני' אין כלל שם ראיית נדה. דראיית נדה לא הויא. רק אם היא טהורה וראתה. דע"י הראי' נטמאה וחלה עלי' שם נדה. משא"כ כשהיא נדה כ"ז שלא טבלה. וראתה אין על ראי' זו שם ראיית נדה כלל. דטמאה ועומדת היא. ולא יהא אלא שופעת מתחלת ראייתה. דכ"ז שלא טבלה והרי היא נדה. הרי ראייתה אינה מוסיפה כלום וכך לי אם ראתה או לא ראתה. ול"ש בזה דיהי' עלי' ב' איסורים. דהוי כראתה פעם אחת ועי' בקידושין (דע"ז ע"ב). ומה שמכריח ד"ז שם מש"ס דנדרים (די"ח ע"א) דמביא סייעתא לרבא דאם נשאל על הראשונה שני' חלה עלי' ממתני' דקתני אינו חייב אלא אחת ולא קתני אינו אלא אחת. ואי נימא דאיסורא בודאי איכא משום השני'. א"כ ליכא סייעתא לרבא. דלא מצי למתני אינו אלא אחת. כיון דבאמת איכא עלי' תרי איסורי. ולעולם גם כשנשאל על הראשונה לא חיילא שני' לקרבן. עיי"ש. אפ"ל לדברי מהר"ל בן חביב ז"ל. דבאמת זהו גופא טעמא דרבא דכי מתשיל אראשונה חיילא שני'. משום דשני' לא יצאה מפי' לשוא כיון דאיסורא איכא גם מחמתה. ולהכי חיילא אח"כ למפרע. אבל בשבועה שלא אוכל שבועה שאוכלנה כיון דבשעה שנשבע לשני' יצאה מפי' לשוא אף כשמתשיל אראשונה. וכמו שבאמת כן דעת הנמוקי יוסף ז"ל. וא"כ א"ש דזהו גופא תלי בדינא דרבא וזהו טעמי'. וע"ז מביא הש"ס סייעתא ממתני'. והא דלא אשמעינן רבא בפירוש גם קודם שמתשיל אראשונה דאיכא עלי' תרי