אפיקי ים חלק א קד

נעשה שבועה שני' שוא למפרע. מ"מ לא לקי עלי'. דבאמת קשה למ"ש המאירי ז"ל דאם אינו מקיים המצוה אח"כ נעשה שבועתו שוא למפרע ולוקה. הא הוי התראת ספק. דספק הי' בשעת התראה אולי יקיים לראשונה ולא תהא שני' שוא. אמנם בריטב"א ז"ל בנדרים די"ח גבי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל דאמר רבא דאי מתשיל על הראשונה שני' חיילא. וכ' הריטב"א דכ"ז שלא אתשיל לוקה על השני' משום שוא. ואע"ג דהוי התראת ספק חדא דקיי"ל שמה התראה. ותו דכל כה"ג שמעוכב מעשה שהוא ביד אחרים לעשות לא חשיבא התראת ספק דמי יימר דמזדקקי לי' ב"ד עיי"ש

טז) והנה בזה שנשבע לזרוזי נפשי' ושבועתו תלוי' אם יקיים לראשונה לא תהי' שני' ש"ש. כיון דבידו לעשות שלא תהי' ש"ש בודאי הוי התראת ספק דל"ש תי' ב' שתי' הריטב"א ז"ל, וע"כ צ"ל דמה שכתב המאירי ז"ל שלוקה משום דס"ל להלכה כתירוץ א' דקיי"ל התראת ספק שמה התראה. והנה בשבועות (דכ"א ע"א) איתא שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אינו לוקה. רי"א אינו לוקה משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עלי'. ור"ל אמר אינו לוקה משום דהו"ל התראת ספק והתר"ס ל"ש התראה. ומובא מחלוקת זו בירושלמי בפרקין ה"ז ובהיפך דר"י ס"ל דטעמא משום התר"ס. ולריש לקיש משום דהוה לאו שאב"מ. ועיי"ש במראה הפנים מ"ש דמוכרח הוא דר"ל ס"ל ג"כ טעמא דהתר"ס אף לגירסת הירושלמי ורק דקאמר דבלא"ה איכא טעמא דלאו שאב"מ עיי"ש

ועפי"ז ניחא לפרש סוגית הירושלמי זו דע"ד דר"י אינו חייב אלא אחת. דכיון דס"ל לר"י בחלוקה הראשונה דיש זירוז לשבועה. א"כ בשעה שנשבע לשבועה שני' שלא אוכלנה לא הי' בה דין שוא דנשבע לזרוזי נפשי'. ואף דעתה שעבר על הראשונה נעשית השני' שוא למפרע מ"מ לא לקי רק אחת. דעל השני' לא לקי משום שוא. דהרי התראת פסק היא ול"ש התראה. ולקי אחת אראשונה משום בטוי. רק ע"ד דר"ל יש להסתפק, דאם טעמא דר"ל בחלוקה הראשונה דלא ס"ל כר"י דקאמר קיים לשתיהן. הוא משום דלית לי' זירוז לשבועה אחר שבועה ומיד שנשבע שני' שלא אוכלנה הוי ש"ש מיד וחייב מלקות תכף. א"כ בכאן שאכל אח"כ להככר ועבר גם על ראשונה שהיא שבועת בטוי. לוקה שתים. אחת אשוא בין אכל להככר ובין לא אכל. ולא נקט אכל רק משום ר"י דאף דנעשית השני' עי"ז שוא מ"מ אינו חייב רק אחת. ואחת אבטוי משום ראשונה

ואפשר לומר טעמא אחרינא בהא דפליג ר"ל אר"י בחלוקה הראשונה ולא אמר דקיים לשתיהן, ולעולם לא פליג בהא דס"ל לר"י דיש זירוז בשבועה על שבועה, והוא. עפ"י מאי דמצאתי בחידושי הנימוקי יוסף ז"ל לשבועות (דכ"ז ע"ב) בהא דאמר רבא שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אי נשאל על הראשונה חיילא שני'. וכתב שם דאף שהשני' מקיימת לראשונה מ"מ אי לאו טעמא דכי משכח רווחא חיילא הוי שבועה לבטלה ולא אמרינן דשבועה הוי זירוז לשבועה עיי"ש ויבואר לקמן בס"ד. ועכ"פ מוכרח דס"ל דכיון דכי משכח רווחא חיילא. תו לא הוי שבועה לבטלה. ולא הוי ש"ש,, ודלא כהריטב"א ז"ל שהובא לעיל. א"כ אפ"ל דלהכי לא אמר ר"ל בחלוקה הראשונה דשבועה שאוכל שבועה שאוכלנה ואכלה. דקיים לשתיהן. משום דכל כוונת ר"י דקיים גם לשני'. היינו כמו שפירשנו. שקיימה דלא תהי' שוא: ואילולי קיומו לראשונה היתה השני' שוא למפרע. אבל ר"ל ס"ל דהשני' בלא"ה אין עלי' דין שוא. משום דכי משכחא רווחא חיילא ולא יצאה לבטלה. וכמו שכתב הנמוקי יוסף ז"ל וא"כ נמצא דע"י שאכל וקיים לראשונה לא קיים לשני' כלל. דשוא בלא"ה לא הויא. ואדרבה מגרע גרע עתה דאם לא קיים לראשונה. הי' ביכולתו למתשל עלי'. והשני' היתה חלה להיות שבועת בטוי דאף בתוך היום קיימינן ובודאי יכול לישאל אשבועתי' ואף כשעבר היום יכול לישאל לפי מאי דקיי"ל כאמימר דאכלה כולה נשאלין עלי' ועי' ביו"ד סי' רל"ח סעיף כ' ועי' בשעה"מ ה"ש פ"ו הי"ח. ואף דיש לחקור עוד בנ"ד בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה אי מהני שאלה. כיון דאינו מחוסר כלל. דמלקות לא נתחייב משום דלאו שאב"מ הוא. וגם התר"ס. וגם בכה"ג דקיימינן אף אם ישאל אראשונה בתר שעבר היום. ג"כ לא תחול השני' למפרע להיות בטוי. ויעבור למפרע אבטוי עלי'. כמבואר בריטב"א ז"ל (שבועות דכ"ז ע"ב) גבי שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכלה. דלא מצי למתשל רק לעקור הראשונה לאמימר. אבל לא שתחול למפרע השני' על מה שאכל בהיתר, אבל מ"מ קודם שעבר היום בודאי יכול למתשל אראשונה ולקיים השני' בפועל. ועתה שקיים לראשונה דבודאי תו ליתא בשאלה. דאינו מחוסר כלל עוד. א"כ שוב לא מצי לקיומי השני' בפועל. וא"כ אדרבה עוד מגרע גרע לענין השני' במה שקיים לראשונה. ולזה אמר ר"ל דקיים לראשונה ושני' אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת. היינו דבכאן שוב אין לה מקום כלל לקיומה בפועל ושוא בלא"ה לא הויא. אף אי לא הי' מקיים לראשונה. ולהכי לא קאמר דקיים לשתיהן. ולעולם ס"ל ג"כ זירוז כמו ר"י

ועוי"ל דלהכי לא אמר דקיים לשתיהן. משום דס"ל דשבועת הזירוז אינה תלוי' בקיום המצוה. ואפי' אי לא מקיים המצוה לא נעשית למפרע שוא כמ"ש הרדב"ז ז"ל ודלא כמאירי ז"ל. א"כ ל"ש לומר דקיים עתה גם לשני' משום דאל"כ נעשית שוא למפרע. דבלא"ה ג"כ לא הויא שוא. ולזה אמר דקיים לראשונה. ושני' אומרים שיקיימנה בככר אחרת,. והיינו דפה אין מקום לא לקיומה ולא לביטולה. ושוא בלא"ה לא הויא. ולקיומי בפועל ג"כ אין לה בכאן מקום אבל בעיקר דין זירוז לא פליג אר"י. וכיון שכן בחלוקה זו שאמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה ואכלה. כמו דלר"י דס"ל זירוז אינו חייב רק אחת. דלא הויא שני' מיד שוא. כן גם לר"ל דגם הוא ס"ל זירוז. ובפרט אי נימא דכיון דאי משכח רווחא חיילא לא הויא ש"ש. ולזה אמר. על דעתי' דר"ל חייב שתים. והיינו בדרך בעיא כמו שכתב הפ"מ ז"ל ופשיט לי' דאוף ר"ל מודה שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין והיינו דבעיקר דין זירוז לא פליג אר"י. ומאי דפליג עלי' בחלוקה ראשונה טעמי אחריני אית לי' וכמ"ש כן הי' נלע"ד לפרש סוגית הירושלמי בזה