אפיקי ים חלק א קב

לקיים המצוה וכדפרש"י ז"ל והטעם משום דאאחע"א או מקרא דאתה מיחל לחפצי שמים. וע"ז משני בכולל. ושפיר קא משני לפי"ז. ואח"כ מקשי' לי' והא ליתא בלאו והן. וא"ש. ועי' בתמורה (ד"ג ע"ב) ברש"י ד"ה לקיים המצוה. שכתב דלא יוכל לחזור בו שנאמר נשבעתי וגו' ומשמע מדברי' ז"ל דהשבועה הוסיפה איסור בדבר. וגם למ"ש א"ש. אם נאמר דטעם רש"י ז"ל בלקיים המצוה משום אאחע"א אפ"ל דס"ל דתרי איסורי איכא עלי' כמ"ש הפמ"ג ז"ל. רק דצ"ע מ"ש התשב"ץ ז"ל בשמו דזירוז נפשי' בלחוד היא דלא הויא שבועת חנם ומשמע דהשבועה אינה מוספת איסור כלל

ז) וצ"ע בזה שיטת הרא"ש ז"ל שכתב (בנדרים די"ז ע"א) במתני' דיש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כו' שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת. וכתב בפירושו וז"ל דאין שבועה חלה על שבועה דאין נשבעין לקיים המצוה דליתא בלאו והן. והנה ברור הוא דאף דכתב טעמא דליתא בלאו והן. מ"מ ס"ל דאין שבועה חלה כלל אף למלקות ולאיסור בעלמא. מדכתב לעיל בד"ח ע"א בד"ה אלא הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשי'. וז"ל ולא הוי מזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם. והרי מוכרח מדברי' דאינה חלה שבועה כלל מדהו"א דהוא מוציא ש"ש לבטלה ועי' בתמורה (ד"ג ע"ב). וע"כ דס"ל דמטעם דליתא בלאו והן. ג"כ אפי' לאו ומלקות אינו. וכמו שנראה מד' תוס' ז"ל מכות (דכ"ב ע"א) רק מה שצ"ע אליבי' הוא לפרש סוגית הש"ס דשבועות (דכ"ג ע"ב) הנ"ל דמוכרח דבנשבע לקיים מל"ת גם בלאו טעמא משום דליתא בלאו והן אינה חלה שבועתו. וכמ"ש לעיל וצ"ע

ח) והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ש הי"א כתב אבל אם נשבע שלא יאכל נבלה וטרפה וכיו"ב בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת בטוי ולא ש"ש. ונראה פשוט דהא דאין כאן גם שבועת שוא. אף דלא חלה שבועה כלל. מ"מ כיון דנשבעין לזרוזי נפשי'. וס"ל דלאו דוקא במ"ע שייך לזרוזי נפשי' אלא אף בל"ת. ומצאתי כן בחידושי המאירי ז"ל בנדרים ד"ח שכתב נשבע לקיים מצות ל"ת אין כאן שבועת בטוי כלל ואף ש"ש אין כאן אם הוא רואה שיצרו מתגבר עלי' לעבור העבירה וכו' אלא שאם עבר עלי' לוקה משום ש"ש. ואף דבמאי דמסיק דאם עבר לוקה משום ש"ש לא ס"ל הרמב"ם ז"ל כן. דהלא כתב בהדיא בין אכל בין לא אכל אין כאן לא שבועת בטוי ולא ש"ש. וע"כ בזה כמ"ש הרדב"ז ז"ל לקמן בהט"ז דאין סברא שילקה על שנשבע למפרע. אבל עכ"פ בהא מודה דשייך זירוז אף במל"ת. ועי' בחי' הרשב"א ז"ל (בשבועות דכ"ז ע"א) שהביא שם דברי בעל המאור ז"ל שכתב וז"ל ושפיר דמי למיעבד הכי לזרז עצמו להתרחק מן האיסור בין בנדר ובין בשבועה ולקיומי מאי דאמר התם מנין שנשבעין לקיים המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה ע"כ ובירושלמי דפרקין זה נראה דאף במצות ל"ת שפיר למעבד הכי לזרז עצמו להתרחק מן האיסור דגרסינן התם שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה ע"ד דר"ל אינו חייב אלא אחת. אף ר"ל מודה שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין עכ"ל

ט) וראיתי בס' בית הלוי ח"א סי' מ"ד שהקשה שם אמה שכתב הרמב"ם ז"ל דנשבע שלא אוכל נבלות אין כאן לא שבועת בטוי ולא שבועת שוא והלא בהט"ז כתב דנשבע לעשות סוכה או לולב לוקה משום ש"ש ומ"ש בין זה לשלא אוכל נבלות. ומזה הכריח דס"ל להרמב"ם ז"ל דכל היכא דאין איסור חל איסור מ"מ תרי איסורי איכא. וא"כ גם בנשבע שלא לאכול נבלות אע"ג דלא חלה השבועה לענין חיוב מ"מ חלה עכ"פ לענין איסור ועונש בידי שמים ומשו"ה ליכא ש"ש עיי"ש

ומאד נפלאים דברי' בעיני. דהלא אם נפרש דמ"ש הרמב"ם ז"ל בהט"ז דלוקה משום ש"ש קאי גם על נשבע לקיים מ"ע לישב בסוכה וליטול לולב וע"כ מדלוקה ע"ז משום שוא ס"ל להרמב"ם ז"ל דאינה חלה שבועה כלל לא לקרבן ולא ללאו ומלקות. וע"כ או כטעם הרמב"ן ז"ל דאפי' לקיים מ"ע ממעטינן מהאי קרא דלא יחל דברו אבל אתה מיחל לחפצי שמים. והיינו דחפצי שמים אינן בכלל הלאו. או דס"ל כשי' תוס' ז"ל דגם בלקיים מ"ע שייך הא דאין איסור חע"א. אבל עכ"פ מוכרח הדבר דאינה חלה שבועה כלל בלקיים מ"ע. ואיך שייך לומר דבלקיים מל"ת יחול יותר מבלקיים מ"ע ומה סברא יש בזה. וגם לא שמענו כן לאחד מהפוסקים ז"ל ועוד כיון דנשבעין לזרוזי נפשי' איך שייך דילקה בנשבע לקיים מ"ע. אף אם יסבור דבלקיים מל"ת לא שייך זירוז. אבל בלקיים מ"ע. הלא ש"ס ערוך בנדרים דנשבעין. וכן בתמורה ד"ג ע"ב. וע"כ צ"ל כמ"ש הרדב"ז ז"ל דמ"ש הרמב"ם ז"ל בהט"ז דלוקה משום ש"ש אנשבע לבטל המצוה קאי. ומ"ש בהי"א דבשלא אוכל נבילות אין כאן ש"ש. אף די"ל משום דס"ל דעכ"פ איסור שבועה רמי עלי' כמ"ש בבית הלוי. אבל אין הכרח לזה די"ל בפשוט משום דאיכא זירוז גם בל"ת. הן אמנם דמדיוק לשון המאירי ז"ל משמע דהא דמותר לישבע מטעם זירוז הוא דוקא כשרואה שיצרו מתגבר עלי'. ועי' ברמב"ם פי"א מה"ש ה"ג. ולא כן משמע מהרדב"ז הנ"ל עיי"ש. עכ"פ דברי הגאון בס' בית הלוי צ"ע

י) ומדברי הרשב"א ז"ל שהביא מהירושלמי דגם בנשבע לקיים ל"ת איכא זירוז. צ"ע לי דברי הריטב"א ז"ל סביב הרי"ף ז"ל בנדרים די"ח גבי הא דאמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת. ואמר רבא שאם נשאל על הראשונה שניי' חלה עלי'. וכתב שם הריטב"א ז"ל דאף דבידו למתשל אראשונה מ"מ לוקה אשני' משום ש"ש דבשעת שבועה יצאה שבועה מפי' לשוא [וט"ס שם בדברי' שכתוב מיהו מסתברא דאפי' דקא אתשיל אראשונה לוקה על שני' משום ש"ש. דזהו בודאי אינו דבתר דאתשיל אראשונה וחיילא שני' למפרע מ"ט ילקה. וכן מוכרח מהא שהק' שם דלהוי התראת ספק משום דאפשר דאתשיל אקמייתא ע"ש הרי דבלא אתשיל קאי. וע"כ דט"ס נפל בדברי' ופליאה לי על ידידי הרב הגאון אב"ד דוואשילקאווא בס' נר למאור בסי' ל"ט הקשה שם דברי הריטב"א ז"ל אהדדי ממ"ש בפ"ק בד"ח שהאומר שבועה שאוכל ככר זו שבועה שאוכלנה אין השני' חלה עלי' לשעתה אלא שאם נשאל על הראשונה שני' חלה אבל אם לא נשאל על