אפיקי ים חלק א קא

ואודה ולא אבוש כי לא אוכל להבין עומק סברתו בזה. דאם באמת באנו לחלק בין טעמא דאין איסור חל על איסור לטעמא דמושבע ועומד. ואין הוראה אחת לשניהם. באמת מנ"ל לחדש זאת בלא ראי' מקרא. דכיון דמושבע ועומד אין בידו לאסור על נפשו. ומה סברא יש בזה. ועוד הלא חזינן דבנשבע לקיים מ"ע פליג ריב"ב ולא בלקיים מל"ת כמ"ש תוס' ז"ל ומטעמא דאין איסור חע"א. וכן רבנן דפליגי עלי' דריב"ב הוא מטעמא דליתא בלאו והן. אשר להרבה מהראשונים ז"ל הוא עיקר הטעם. וחלה באמת שבועתו למלקות. וכמו שהובא לעיל. ולסברתו. לא ידעתי מאי חילוק יש בין נשבע לקיים מ"ע או ל"ת. אידי ואידי מושבע עליהן מה"ס. ואין בידו לאסור או לחייב עצמו שנית. ועוד תמוה. מדברי הרז"ה ז"ל בסוף פרקין שהובא לשונו לעיל שכתב בהדיא דהא דאמרינן בסוף מכות גבי שבועה שלא אחרוש ביו"ט מי קאחיילא שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא. היינו כלומר ואין איסור חל על איסור. הרי אדרבה בא להטעים ד' הש"ס בדינא דאין אחע"א. ואם בדינא דאין אחע"א גופא באנו לחלק בין איסור הבא מאלי' לאיסור דרמי אנפשי'. מנלן זה. ולא מצינו בש"ס חילוק זה רק לר"ל לענין איסור כולל אשר ע"כ דברי האב"מ קשים אצלי להבינם. ודברי הש"ך ז"ל בלא"ה אפשר ליישב מהשגת הפמ"ג ז"ל. לפי"מ שביררנו לעיל כמה שיטות הראשונים ז"ל דאפי' בנשבע לקיים מ"ע ס"ל דאין שום איסור עלי' כלל. וע"כ או מטעמא דהרמב"ן ז"ל דממעטינן מלאו דל"י דברו אפי' נשבע לקיים. או מטעמא דס"ל גם בעלמא היכא דאין אחע"א גם תרי איסורי ליכא. ועי' בנוב"י מהדו"ק חאו"ח סי' ל"ו דכ' ג"כ דמושבע ועומד ואאחע"א חדא היא

ד) ושי' רש"י ז"ל יש לנו לברר בכ"ז. דלכאורה נראה דשיטה חדשה לו בדין זה. דהנה בדברי' ז"ל (בדכ"א ע"ב) בד"ה ור"ש פוטר כתב וז"ל שהרי מושבע ועומד מה"ס על הנבילות ותנן שבועה חלה על מצוה כדלקמן. וכ"כ עוד בדכ"ב ע"ב בסוף מתני' ע"ש וכ"כ עוד (ביומא דע"ג ע"ב) עיי"ש. ועוד יותר מבורר כתב (בשבועות ד"ד ע"א) אמתני' דמייתי שם שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת. וכתב וז"ל דמאחר שנשבע עלי' שבועה ראשונה נאסרת עלי' וכי הדר אישתבע הו"ל נשבע לקיים את המצוה ותנן לקמן נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת קרבן. ומזה הוכיח הגאון רעק"א ז"ל בגהש"ס בד"כ ע"ב דס"ל לרש"י ז"ל דגם נשבע לקיים מל"ת הוי בכלל מתני' דנשבע לקיים המצוה דפליגי ריב"ב ורבנן. ודלא כמ"ש תוס' ז"ל דפליגי רק בלקיים מ"ע. אבל בלקיים מל"ת גם ריב"ב מודה דלא חלה שבועה דאין אחע"א. וע"ז הקשה שם מסוגיא דמכות דכ"ב ע"א דפריך הש"ס ונחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט. ומשני דמושבע ועומד מה"ס הוא. ואי נימא דגם נשבע לקיים מל"ת הוי בכלל נשבע לקיים המצוה. כיון דרבנן פליגי עלה רק מטעם דליתא בלאו והן. וזה הטעם אינו רק לקרבן ולא למלקות כדאי' בדכ"ה ע"ב. וא"כ התם במכות דלמלקות איירי. מאי משני דמושבע ועומד הוא אלא ע"כ דמתני' מיירי רק בלקיים מ"ע ובזה באמת לרבנן אם נשבע לישב בסוכה ועבר חייב מלקות. אבל נשבע לקיים מל"ת אינו נוגע כלל למחלוקת ריב"ב ורבנן והוי כמו בכל התורה דאין אחע"א. ע"כ קושי'

ה) והנה מ"ש למילתא דפשיטא דמילתא דליתא בלאו והן עכ"פ חייב מלקות. עי' במל"מ פ"ד מה"ש דכתב דמדברי תוס' ז"ל מכות דכ"ב ע"א נראה דס"ל דגם מלקות ליכא. ובאב"מ סי' י"ד ג"כ האריך בזה. אמנם דהמל"מ שם כתב דבדברי רש"י מבואר בדף כ"ד דס"ל דמלקות איכא, ונראה שכיון לדברי' בד"ה בשלמא לר"ל שכתב דקיי"ל אין קרבן שבועה בא אלא א"כ אתה מוצא בה לאו והן עיי"ש. ומשמע מזה דמלקות איכא. אבל לדידי אחרת קשה לי לפימ"ש בתשב"ץ הובא לשונו לעיל דרש"י ז"ל ס"ל דנשבע לקיים מ"ע אינה חלה שבועה כלל לא לקרבן ולא למלקות. אף דלע"ע נעלם ממני אי' כתב רש"י ז"ל כן. (ועי' בחי' רעק"א ביו"ד סי' רל"ח שכ' דמשמע מד' רש"י ז"ל מכות דכ"ב דמלהרע או להטיב ממעטינן גם לענין לאו עיי"ש). עכ"פ כ"כ בשמו. ואין נוכל לומר בדעת רש"י ז"ל דגם בנשבע לקיים מל"ת ס"ל דמלקות איכא כמ"ש הגרע"א ז"ל. ועוד קשה לי דהאיך נפרש סוגיית הש"ס בדכ"ג ע"ב דפריך אמתני' דשבועה שלא אוכל נבילות. והא מושבע ועומד מה"ס הוא. רב ושמואל ור"י דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דר"ע בשלמא ר"י לא אמר כר"ל כו' בשלמא לר"ל משום הכי קפטר ר"ש וכו' עד דפריך בשלמא לר"ל היינו דאיתא בלאו והן אלא לר"י וכו' אלא כדרבא וכו' וע"ש פרש"י ז"ל דחזר בו עתה לגמרי ממה דאוקים ברישא. ואם נימא דהא דפריך ברישא והא מושבע ועומד מה"ס הוא. היינו מכח דינא הנשבע לקיים המצוה ומכח טעמא דליתא בלאו והן כמ"ש הגרע"א ז"ל בשי' רש"י ז"ל. א"כ מיד כשתירץ בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. הו"ל למיפרך דאכתי ליכא בלאו והן. ומכח זה הי' קושי' המקשן. ולא תי' לו כלום ואיך נטר לי' עד לבסוף ואין זה סוגיית הש"ס כלל דעיקר בא לתרץ שיהי' בלאו והן וע"ז לא משני כלום והמקשן נטר לי' עד לבסוף. ומכח זה הדר בי' במסקנא לגמרי

ו) אשר ע"כ נראה ברור בשיטת רש"י ז"ל דלא כמ"ש בגהש"ס. ואולי איזה תלמיד טועה כ"כ בשם הגרע"א ז"ל. והאמת דרש"י ז"ל ס"ל כמ"ש התשב"ץ בשמו דאפי' נשבע לקיים מ"ע אין שבועה חלה כלל לא לקרבן ולא למלקות. ואינו אלא זירוז בעלמא דלא הו' שבועת חנם. ואולי מזה עצמו הכריח התשב"ץ ז"ל מדכתב רש"י ז"ל בכל הני דוכתי שהובא לעיל דאפי' נשבע לקיים מל"ת. הוי בכלל נשבע לקיים המצוה. וברור דנשבע לקיים ל"ת אין שבועה חלה כלל מש"ס דמכות הנ"ל וע"כ דס"ל לרש"י ז"ל דעיקר טעמא דנשבע לקיים המצוה. לאו מטעם דליתא בלאו והן ורק כשי' תוס' ז"ל שכתבנו לעיל דמטעם אין איסור חע"א אתו עלה. אף בלקיים מ"ע. כמ"ש לעיל בשם הגרע"א ז"ל. או כמ"ש הרמב"ן ז"ל דגם בלקיים מ"ע ממעטינן מקרא דל"י דברו אבל מיחל לחפצי שמים. וכמו שהביא התשב"ץ ז"ל דעת רש"י ז"ל עם דעת הרמב"ן ז"ל ביחד. וא"ש סוגית הש"ס בדכ"ג הנ"ל דמעיקרא פריך והא מושבע ועומד מה"ס הוא. והיינו דהוי נשבע