אחיעזר חלק חלק ג צט

התורה להקל, א"כ אין לחוש מן התורה שמא הוא ספק טומאת מת, ואעפ"י דמדרבנן החמירו מ"מ אזלינן בתר דאורייתא [וכמו שמבואר בפסחים דע"ח ע"ב ריו"ח אמר אפילו תימא רבנן היא הכא במ"ע בצבור דאפילו בטומאה נמי עבדי אי בצבור אמאי אין הבשר נאכל בטומאה גזירה שמא יטמאו הבעלים לאחר זריקה ויאמרו אשתקד לא נטמאנו ואכלנו השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד כי איזדריק דם בעלים טמאים הוי השתא בעלים טהורין הוי וכו', הרי דאפילו למ"ד אכילת פסחים מעכבא ומדרבנן אין הבשר נאכל מ"מ כיון דמדאורייתא חזי חשיב גבי' חזי] (עי' אחיעזר חיו"ד ס' ט"ו ד' ל"ג בהשמטות שם מש"כ לחלק בין פסול מצד הבעלים מדרבנן בין פסול בשר מדרבנן יעו"ש) וכמש"כ התוס' בפסחים ד' פ' בד"ה נזרק דמו דכיון דהא דלא מרצי אינו אלא מדרבנן היכי מחייבי לי' רבנן בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור הא הוי חולין בעזרה ולהכי לריו"ח לשיטתו דאזלינן בתר דאורייתא אעפ"י דיש לו ספק ט"מ מדרבנן אינו נדחה לפסח שני ואעפ"כ כיון דמדרבנן יש לו ספק ט"מ משלחין אותי לדרך רחוקה

ד) אלא דלכאורה יש לדקדק מהא דאמרי' בפסחים דצ"ב בטומאת בית הפרס שלא העמידו דבריהם במקום כרת, ומ"מ בעי נפוח ובלא נפוח לא התירו אעפ"י דטומאת בית הפרס אינו אלא מדרבנן, וצ"ל דשאני מהא דפסחים ד' ע"ח דאינו אלא גזירה מדרבנן שמא יאמרו אשתקד וכו' וכן בדהתוס' פסחים ד"פ משא"כ בספק טומאה אעפ"י שאינו אלא מדרבנן, הא מ"מ יש בו ספק טומאה דאורייתא. אולם התוס' בפסחים שם ובעירובין דכ"ו כתבו דלהכי בעי נפות משום דאיכא נמי כרת לעושה פסח בטומאה, ולהכי החמירו. ולפי"ז כל זה על אכילת בשר בטומאה, אולם בטבו"י שאין בזה משום אכילה, דהא ראוי לאכילה רק שאנו מספקינן משום חומר ספק טומאה מעצמו של מת, בזה בודאי לא העמידו דבריהם במקום כרת ואינו נדחה לפסח שני

וכל זה בסתם ספק אבל בספק דאיקבע שהי' טומאה וטהרה ונגע בא' מהם, או בב' נזירים שנזרקה טומאה ביניהם, דבכה"ג הוי ספק מן התורה, כחתיכה מב' חתיכות, דמביא אשם תלוי דהוי אקבע אסורא, בכה"ג דמן התורה לחומרא נדחה לפסח שני מספק. ואין לומר דמ"מ הא הנוגע בחזקת טהרה (כמו בספק טמא ברה"ר דטהור דשרץ וצפרדע דאעפ"י דהוי אקבע טהור כמש"כ הש"ש ש"א פ"ט משום חזקת טהרה) דהא הכא לא שייך חזקת טהרה דהא הוי ס"ט ברה"י דספיקו טמא בעלמא מצד דין טומאה כמו רביעית דם והוא טמא, רק דאנו מספקינן אם הוא טמא מצד עצמות המת ולא שייך בזה חזקת טהרה שאין לו דין טומאת עצמות המת כיון דסוף סוף הוא טמא וע"כ דספק טומאה דאיקבע במת נדחה לפסח שני, והירוש' מיירי בסתם טומאה, בלא איקבע, דבכה"ג משלחים אותו לדרך רחוקה

והרמב"ם שסתם ביחיד שנטמא בספק טומאה ברה"י הרי"ז ידחה לפסח שני, דבכל ימי טומאה נדחה בודאי לפסח שני וגם בטבו"י היינו בספק דאיקבע דיש בו ספק תורה נדחה לפסח שני מצד איקבע

ה) ומה שתמה כתר"ה עמש"כ באחיעזר חאה"ע סי' א' ליישב קו' התוס' עירובין כ"ו שהק' דבפסחים לא התירו טומאת בית הפרס אלא גבי פסח משום כרת והכא התירו טומאה גם משום מצות עירוב, וכתבתי לתרץ דהקילו בטומאת כהנים משום דאפי' בס"ט ברה"י אי"ח דבעי טומאה שהנזיר מגלח עלי' משא"כ בעושי פסח. והק' כת"ר מד' התוס' בכתובות ד"ד ובשבת קנ"ב דטומאת כהן אינה תלוי' בטומאה שהנזיר מגלח עלי' וגם לפ"מ דדחו תוס' ברכות י"ט וסנהדרין מ"ז קו' ר"ת לא פליגי אלא לענין גולל ודופק וכלים הנוגעים במת אבל בשאר טומאות כיון דשם טומאה כיוצא בו איכא גבי נזיר ה"נ איכא בטומאת כהן, וא"כ בס"ט דאיכא דין גלוח בודאי הוי לענין זה ספק כודאי עכ"ד. הנה תירוצי הוא לשי' הראשונים דלא ס"ל חילוק התוס' דשם טומאה חד הוא וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אי"ח משום טומאת כהן, ועי' במנח"ח מ' רס"ג שכ' שזוהי שי' רוב ראשונים, ולהכי כיון דלא משכח"ל איסור טומאת כהנים מן התורה לא החמירו בבית הפרס במקום עירוב. ועי' באחיעזר סי' ל"ד מש"כ בדרש"י נדה דס"ח דאין נזיר מטמא אלא באהל מת ודאי ע"פ ד' הספרי בפ' נשא דעליו להוציא את הספק דמספק אינו מגלח ואינו סותר, ולהכי כיון דאינו מגלח אלא בודאי משום מיעוטא דעליו ואי"ח עלי' משום טומאת כהנים לא החמירו בבית הפרס במקום מצוה משא"כ בפסח

ובמש"כ לתרץ קושיתי על הרמב"ם דפסק דהצרה אינה נאמנת אף לפוסלה מתרומה והא עד אחד נאמן באיסורין, וכ' כתר"ה דחזקת אכילת תרומה הוי כזכות ממון, וכמו שאין ע"א קם לממון ה"נ אינו קם לאיסור אכילת תרומה דבריו תמוהים דהא סתם אשה נאמנת לומר שמת לפוסלה מתרומה אע"פ שיש בזה זכות ממון. אמנם כיו"ב מבואר בד' הרא"ש בפ' הנזקין דלהכי לא מהימן קרוב ובע"ד לומר שהוא כהן משום דפתיך בי' שבח כהונה. ומ"ש לחלק מע"א דנאמן באיסורין אפי' כשהוא נוגע משום דאנו מחזיקים דברי הע"א באיסורין לאמתיים, לחמש נשים שהחזיקו חז"ל דבריהם לשקר, הנה המל"מ נסתפק אם הוא בתורת ודאי שמשקרת או דרק בעדות נשים להתירה לבעלה אוקמוהו על דין תורה משא"כ באיסורים

[ו] ע"ד אשר העיר מעכ"ת עמש"כ באחיעזר חאה"ע סי' א' אות ח' בהמוקף די"ל דרב ס"ל דמתני' דסוטה אתי כר' שמעון דס"ל דס"ט ברשות היחיד תולין, ותמה ע"ז דהא גם ר"ש מודה בסוטה דהוי ודאי משום רגלים לדבר ולדידי' י"ל דבסוטה הוי בירור ורק לרבנן דמדמו ס"ט ברה"י לסוטה צ"ל דקנוי וסתירה עושין את הספק לא מטעם בירור רק מדיני התורה עכ"ד. כוונתי בזה דלמ"ד ס"ט ברה"י נזיר מגלח עליו וחייבין עליו משום ביאת מקדש ואין חלוק בין ספק לודאי ממילא דגם בספק סוטה הוי כודאי ואיתא גם בלאו דטומאה וממילא דאין חילוק לדידי' בין טומאה בלשון לאו או בלשון עשה וא"כ תיקשי מתני' דסוטה כמש"כ שם. וע"ז העירותי די"ל דלדידי' מוקמי מתני' כר"ש דס"ל דס"ט ברה"י תולין ובודאי דאין הנזיר מגלח עליו, ולהכי לר"ש אף דספק סוטה הוי כודאי משום רגל"ד מ"מ אינה אסירה רק בעשה דנטמאה ולא בלאו, היינו דאסורה רק מצד הדין דנטמאה כודאי סוטה ולא מצד הבירור, וחלוק טומאה בלשון לאו מבלשון עשה, אבל לרבנן דס"ל דס"ט ברה"י טמא וגם הנזיר מגלח עליו גם ספק סוטה מצד דין הטומאה הוי כודאי

ובאמת הא מוכרח כן לפירש"י דס"ל לר"ש דכל ס"ט ברה"י תולין וע"כ דהוא מהלמ"מ מסוטה, דהא אפי' להראשונים דס"ל דספק איסורא מדאורייתא לחומרא מ"מ היכא דאיכא חזקה להקל לא אזלי' לחומרא וא"כ בס"ט ברה"י דאיכא חזקת טהרה ומ"מ תולין לר"ש מה"ת ע"כ דיליף מסוטה, וא"כ צ"ע לפי"מ דמחלק ר"ש בריש נדה דשאני סוטה דהוי רגל"ד מנ"ל בס"ט דהוי ספק. והתוס' בסוטה דכ"ח בד"ה אינו דין מפרשי דסתירה ע"י קנוי הוי כספק מגע שרץ ומפ' להגמ' דריש נדה ד"ג דגבי סוטה וספק שרץ הוי ריעותא דהשרץ והבועל קמן אבל גבי מקוה קודם טבילה לא ראינו שום ריעותא וכו' יעו"ש. ולפי ד' התוס' באמת כל ס"ט ברה"י דמי לספק סוטה ורק לגבי