אחיעזר חלק חלק ג צח

וה"נ חשיב שללה זולת האיסור, אלא דהדבר תלוי במחלוקת הראשונים אי ע"י טוה"נ חשיב הדבר כאילו כולו שלו. ושי' התוס' בב"מ ד"ו דאינו רק טוה"נ ואינו יכול לתובעו רק טוה"נ שיש לו בו

אבל הריטב"א בקדושין דנ"ח כתב דחשוב כולו שלו, ומה"ט חייב הגנב כפל כנגד כל הגנבה. ולשיטתם קשה דחשיב כולו שלו, וגם לשי' התוס' קשה דעכ"פ יאסור כשיעור טוה"נ אם לא דנימא דשיעור טוה"נ בטל מן התורה ברוב ואע"ג דממונא לא בטל, מ"מ בזה אנו דנין מכח האיסור דעיה"נ, וצ"ע בזה דהאיסור בא ממה שהוא ממונו גם י"ל לשי' התוס' דאינו כלו שלו רק שיש לו טוה"נ אי אפשר מטעם זה להפסיד את הכהנים דהא בעיה"נ פקדונות המופקדים אף שקבל עליו אחריות אינם נאסרים כמבואר בסנהדרין. אבל אי נימא דטוה"נ ממון והוי כלו שלו כמש"כ הריטב"א יקשה. ובע"כ צ"ל דר"ח ס"ל טוה"נ אינה ממון. שו"ר שכ"כ במנחת חנוך בהל' עיה"נ וגם הרמב"ם שפ' כר"ח פ' דטוה"נ אינה ממון, ולהכי מקשה בחולין מברייתא דישראל שהי' אוכל בשבלים קודם שהורמו, ואף דאפשר לאוקמי הברייתא כמ"ד טוה"נ ממון דהוא מחלוקת התנאים ניח"ל לאוקמי כמדס"ל דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין דהכי קיי"ל

אבל בפשוטו נראה ליישב קושית המנח"ח דגם למ"ד טוה"נ ממון ואפילו אם הוא חשוב כלו שלו כשי' הריטב"א אין להפסיד ממון כהן בשביל טוה"נ של ישראל וכמו דמבואר בסנהדרין דקי"ב אמר ר' חסדא פקדונות של אחרים מותרים אף דקבל עליו אחריות, ומסתימת הגמ' מבואר דלכו"ע אף לר"ש דס"ל דדהגל"ם כממון דמי אינו נאסר משום דרשות בעלים עליו, ואחרי שהבעלים הוא מעיר אחרת אי אפשר שתיאסר עי"ז שיש להנפקד אחריות, וה"נ י"ל בטוה"נ כיון דהתרומה ברשות השבט אינו נאסר עליהם בשביל טוה"נ של הבעלים

ומה שאמרו בסנהדרין לר"ש קדשים שחייב באחריותן ימותו, שאני קדשים שחייב באחריותן דהוא באמת גם הבעלים של הקרבן וכמבואר בב"ק דע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן דבקדשי מזבח חשיב הבעלים של קרבן וכמבואר בתמורה דל"ב בתוס' שם, אלא דניהו דחשוב בעל הקרבן הבעלים אבל הוא ממון הקדש, ולר"ש דס"ל גול"מ כממון דמי חשוב גם גול"מ כממונו ולהכי בקדשי מזבח שחייב באחריותן לר"ש כממונו הוי וימותו משא"כ בסתם פקדונות אע"פ דקיבל עליו אחריות לא הוי בעליו, ולהכי אע"פ שיש לו טוה"נ אין לאסור על הכהנים שבעיר אחרת (ועי' באחיעזר חיו"ד סי' מ"ו). סימן מ"ג תשובות על הערות והשגות מכמה גדולים על שו"ת אחיעזר

א) מש"כ כת"ר לתמוה באחיעזר חאה"ע סי' א' אות ב' לחלק דשאני פסח ביחיד שנטמא בספק רה"י דגם טומאת שרץ ונבילה שאין הנזיר מגלח עליו נדחה מפסח ראשון כיון דלא חזי לאכילה משא"כ בנזיר, ועל זה תמה מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' ק"פ הל' ז' שכתב יחיד שנטמא בספק רה"י הר"ז ידחה לפסח שני כמו שארי טמאי מת משמע דאפילו בטבו"י כן דחזי לאכילה בערב, והא דטבו"י מבואר ברמב"ם פ"ו הל' ה' דבטומאה שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין עליו בשבוע שלו, עכ"ד, באחיעזר שם הרגשתי מזה ודייקתי דלפי חילוק זה דטבו"י בדין שיהי' בס"ט ברה"י שאין הנזיר מגלח עליו שיהיו שוחטין וזורקין עליו, אולם רומעכ"ת דייק מלשון הרמב"ם כשארי טמאי מת, דמשמע אפילו בטבו"י, ואין זה מוכרח כ"כ דאפשר דסמך הרמב"ם עמש"כ בפ"ט מהל' שגגות דמוכח דס"ל דס"ט ברה"י אין הנזיר מגלח עליהם, וממילא דבטבו"י באמת שוחטין וזורקין, אלא דמעכ"ת דייק מסתימת לשון הרמב"ם שכ' כשאר טמאי מת, דמשמע כמו שהנזיר מגלח עליו ואפילו בטבו"י

וביותר יש לדייק, דהא באמת צ"ע בטעם דריו"ח דס"ל דמשלחין אותו לדרך רחוקה והא כיון דס"ט ברה"י לא חזי לאכילה וממילא בדין שידחה לפסח שני בודאי, ועכצ"ל דחידוש הירוש' הוא בטבול יום דחזי לאכילה וע"ז ס"ל לריו"ח דמשלחין אותו לדרך רחוקה ולר' אושעי' נדחה לפסח שני. ונראה מד' הרמב"ם שסתם הדין כר' אושעי', דבטבו"י נדחה ג"כ לפסח שני, דזהו החידוש דפליגי בה ר' אושעי' ור' יוחנן, אע"פ דחזי לאוכלה בערב

ב) אולם באמת סתימת ד' הירוש' דלא פירש בטבו"י ומשמע דגם בטמא לריו"ח משלחין אותו לדרך רחוקה, וצ"ע דהא כיון דלא חזי לאוכלה בדין שידחה לפסח שני. ואפ"ל עפ"י המבואר בפסחים דפ"ח דבנתערבו לפני זריקה כו' מאן דמתני אברייתא אבל אמתניתין לא כיון דכשרים נינהו דאי אידכרי חזי לאכילה קמי שמיא גלי, ולהני דמתני אברייתא י"ל גם בס"ט דרה"י אם הוא באמת טהור, וקמי שמיא גליא, חשוב חזי לאכילה, [ועי' פסחים ס"ט: מאי דמחלק רבא שם א"ל שלא לאוכליו לחולה ולזקן דלא חזי, אבל האי מיחזא חזי תקוני הוא דלא מתקן]. ולפ"ז י"ל דהירוש' אליבא דריו"ח בספק טמא דמשלחין אותו לדרך רחוקה ולא נדחה לפסח שני, דס"ל כמאן דתני אברייתא דכיון דלא הוי פסול בגופו הוי ספק, ואע"פ דספק טומאה ברה"י כודאי א"כ לא חזי לאכילה בודאי, י"ל כמש"כ המהרי"ט אלגזי לפרש ד' הירוש' דלהחמיר עשאה הכתוב ספק כודאי ולא להקל אבל הרמב"ם שפסק כלישנא קמא, דשכח לפני זריקה, דכי איזרק דם לא הוי חזי לאכילה, וממילא בטמא בשארי ימים נדחה לפסח שני, משום דלא חזי לאכילה, אולם צ"ע לפרש ד' הירושלמי דלא כהלכתא אליבא דלשנא בתרא. וגם סברת המהרי"ט אלגזי דלהחמיר עשאה הכתוב כודאי ולא להקל קשה, כיון דלהחמיר עשאה כודאי ממילא לא חזי לאכילה בודאי, ולמה לא ידחה לפסח שני כמו זקן וחולה

ג) ונראה עפמש"כ באחיעזר סי' ל"ד במש"כ בס"ט ברה"י דטמא הוי דין נפרד, כמו רביעית דם ולהכי אין הנזיר מגלח עליו, היינו לפי הך צד הספק שלא נטמא אבל לפי הך צד דספק שנטמא הלא סותר הנזירות ומה שסובר ריו"ח דס"ט ברה"י אין הנזיר מגלח עליו, היינו שאסור לגלח על ספק זה ולהביא קרבנו מספק אבל מ"מ מספק סותר הנזירות ודינו כספק טמא, ומה"ט גם בטבול יום דס"ט ברה"י נדחה לפסח שני, דיש בו ספק טוטאת מת, ולהכי סתם הרמב"ם דהר"ז ידחה לפסח שני, כמו שאר טמאי מת, אפילו בטבו"י שאין הנזיר מגלח עליו, מ"מ הוי ספק טמא מת

אולם כת"ר תמה ע"ז מד' הירושלמי דלריו"ח בס"ט ברה"י משלחין אותו לדרך רחוקה, דהא אפילו בטבו"י ספק טומאה מיהא הוי וידחה לפסח שני מצד ספק, ונראה ליישב דהא באמת לשי' הרמב"ם דספק מדאורייתא מן