אחיעזר חלק חלק ג צז

א"כ לא מסחי הכהנים דעתייהו דיכולים לתפוס אף שאין המצוה כן, ולא שיטול מעצמו, ואפ"ה לא מיאשי לגמרי, ולפ"ז מש"כ התוס' בב"ב דהא דמכירי כהונה לא הוי כ"א במתנה מועטת דאסור לחזור היינו למ"ד טוה"נ אינה ממון וכדקיי"ל, משא"כ למ"ד טוה"נ ממון אף אי במתנה מועטת יכול לחזור בו מ"מ כיון דרגיל ליתן למכירו כמו שפירש"י מסחי הכהנים דעתייהו, כיון דטוה"נ ממון ותפיסה לא מהני, ועפ"ז א"ש דהא סוגיין דגיטין דמקשה ואע"ג דלא מטי לידייהו ע"כ קאי למ"ד טוה"נ ממון, אבל למ"ד טוה"נ אינו ממון יכול לזכות ע"י עצמו, ולאותו מ"ד שפיר משני רב במכירי כהונה, דהא הכהנים מסחי דעתייהו כיון דרגיל ליתן (אבל למ"ד טוה"נ אינה ממון לא יצא ידי נתינה אלמלא הי' איסור חזרה דמתנה מועטת) וגם לפי"ז דשינויא דרב א"א למ"ד טוה"נ ממון, תתיישב קו' המחנ"א מ"ט ל"א כולהו כשמואל לא אמרי, דלא א"ש למ"ד טוה"נ אינו ממון. ולמ"ש ניחא דהא גם שינויא דרב לא אתא למ"ד טוה"נ אינה ממון, דהא לא ס"ל דינא דמתנה מועטת א"י לחזור כנ"ל

[ד] ובמש"כ בקו' הירושלמי וכי יש מכיר לעני משום דע"י עצמו א"א דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ובתרו"מ הוי טוה"נ ממון ולא מהני ע"י עצמו, י"ל עוד מה שנתקשו, הא גם בעני יש מכיר למש"כ התוס' בחולין דקל"א דיכול לתת לכל עני שירצה מדקרי לי' ממון שאין לו תובעים, וגם היש"ש מסכים כן למ"ד טוה"נ ממון, ותקשה לפמ"ש דכל עיקר הקו' קאי למ"ד טוה"נ ממון, אולם לפמש"ל דהא דמהני מכירי כהונה היינו דהכהנים מסחי דעתייהו כמו שפירש"י וכ"ז למ"ד טוה"נ ממון, דל"מ תפיסת הכהן, אבל במעשר עני דאם תפס אין מוציאין, דאין בו טוה"נ לבעלים, א"כ לא מייאשי העניים דעתייהו. [וגם סברת התוס' בב"ב דקכ"ז דהוי כמתנה מועטת ל"ש במ"ע המתחלק בתוך הגרנות, ועי' בחת"ס חיו"ד סי' רל"ז]

אולם כ"ז אינו עולה יפה לפי המבואר מד' הרמב"ם דצריך לזכות ע"י אחר או במכירי כהונה ולויה סגי, והא קיי"ל טוה"נ אינו ממון, וא"כ יכול לזכות גם ע"י עצמו, וע"כ צ"ל כיון דאף דטוה"נ אינו ממון יש לו טוה"נ, אלא שאינו שוה ממון וגם מצות נתינה עליו: וא"א לקיים מצות נתינה בלי הוצאה

מרשותו

[ה] וק"ל שם מ"ט לא אמר כולהו כשמואל לא אמרי, דהא דלפ"מ דמסיק בגיטין די"ב לרבנן לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני, וא"כ גם במ"ע המתחלק בתוך הגרנות דילפינן מלקט שו"פ אסור ללקט לעני, וה"נ לזכות למען העני אחר אסור, ואיך אפשר לאוקמי במזכה ע"י אחר. וגם לפמ"ש הקצוה"ח בסי' ק"ה לדון מטעם אשלד"ע וה"נ אשלד"ע, ועוד דהא עכ"פ אף למ"ד אי עביד מהני לא זכה פלוני העני כמש"כ התוס' בגיטין שם. ולמאי דמשני במכירי העני ניחא, דהא א"צ לעשות זכי' והכונה כיון שהוא מכירו לא יניח את האחר לזכות זולת את העני המכירו, אבל למאי דמשני במזכה ע"י אחר קשה, אבל לפמ"ש לפרש עפ"ד הירושלמי דוכי יש מכיר לעני, דהא דלדידן ניחא משום דבמעשר עני יכולים הבעלים עצמם לזכות, וא"כ גם להתי' דמכירי כהונה ולויה ג"כ קשה ממעשר עני. (וצ"ל דלפי המסקנא לא קיי"ל כדיחויא דרב פפא בגיטין די"ב)

(ו) מה שכ' להעיר מ"ט לא אמרינן קנוי' אקני מקום בחצרו כמו שאמרו בבכורות די"ח, ותי' דגם מכירי כהונה הכונה דגמר ומקנה לה מקום בחצרו ובזה הרוחת לישב הקו' מרב דאע"ג דלא ס"ל מתנה מועטת מ"מ מכירי כהונה מהני, ובב"ב יוכל היות דקיימא באגם, דבריך ישרים בעיני, ולכאורה ילה"ר ממש"כ התוס' בבכורות דל"ה: מימר אמר לא שביק כו' שהק' מהא דדי"ח: דאקנוי' אקני לי' לרועה, ותי' דמיירי דהוא ממכירי כהונה, וק"ל לפי המבואר בגיטין דבמכירי כהונה יוצא ידי נתינה, ולפמש"כ רש"י דהא דקנוי' אקני לי' מקום בחצרו, כדי שיגדל הכהן הבכור בחצרו, וכמו שמביא המהרי"ט אלגאזי בשם הריטב"א בב"מ לפרש דכ"ז דלא קנה הכהן אינו מקיים המצוה במה שמגדל בחצרו, ועיקר מה שמקנה לו חצרו כדי שיקיים מצות נתינה, וע"כ צריך להקנות לו חצרו שיקנה בו הבכור, וקשה במכירי כהונה למה לו להקנות לו חצרו, הא בל"ז יצא ידי נתינה, ולפי' הרמב"ם ורגמ"ה ניחא, אבל לפמש"כ האלגאזי בדהתו"ס כפירש"י והרטב"א קשה למ"ל לאקנוי' מקום בחצרו, אבל לדבריך א"ש, דהא דמכירי כהונה הוי קנין משום דקנוי' אקני לי' מקום בחצרו, וא"כ היינו הך, ושוב הוי הרועה מוחזק כמו בעה"ב

אולם לכאורה יש להעיר, לפמש"כ המרדכי דלמ"ד טוה"נ אינו ממון לא חשיב דעת אחרת מקנה אותו, וא"כ דוקא בבכורות דהוי רועה הרגיל אצלו, והוי עומד בצדו, אף שאינו משתמר לפעמים לדעתו, מ"מ קונה את הבכור בשעה שהוא עומד בצדו, אבל בהמלוה את הכהן ואת הלוי דאינם בצדו מאי מהני הא דאקנוי' אקני לי' מקום בחצרו, מ"מ הא אינו משומר לדעתם, ואי טוה"נ אינו ממון לא חשיב דעת אחרת מקנה, והד"ק במאי קני. ולפשכ"ל במכתבי הקודם דבע"כ סוגיין קאי למ"ד טוה"נ ממון א"ש

ולפ"ז יתבאר שפיר דברי הירושלמי דפריך וכי יש מכיר לעני וכ' דקשה למש"כ התוס' בחולין דקל"א: דאף באלו שאין בו טוה"נ לבעלים יכול לתת לכל עני שירצה ומאי פריך, ולהנ"ל שפיר מקשה כיון דאין בו טוה"נ לבעלים וממילא ל"ה דעת אחרת מקנה, ומאי מהני שהוא מכירו, במה נקנה להעני, דהא אף אי אקנוי' מקני לי מקום בחצרו, מ"מ הא בעינן שיהא עומד בצדו היכי דליכא דעת אחרת (וביותר באלו שא"ב טוה"נ לבעלים, ואם תפס אחר אין מוציאין מידו)

ולפ"ז א"צ לדחוקי ולומר דהתוס' בב"ב קאי אי המת"כ באגם, אלא דדבריהם מוסבים לפי ההלכה דקיי"ל דטוה"נ אינה ממון, ולא מהני מאי דאקנוי' אקנה לי' מקום בחצרו, ולהכי ל"ה כ"א מתנה מועטת, אבל הסוגיא דגיטין קאי למ"ד דטוה"נ ממון וכנ"ל

(ז) ויש להוכיח עוד דאי מכירי כהונה חשיב קנין ממש אי לא במחלוקת דטוה"נ ממון שנויה וכמו שנתבאר דאל"כ קשה כיון דמכירי כהונה חשיב קנין ממש, או כפירש"י, או דנימא דאקנוי' אקני לי' מקום בחצרו, ולפ"ז אם הזיק הבעלים המת"כ או שאכלן מתחייב דהו"ל כמו שבא ליד כהן ומאי מקשה הש"ס בחולין דק"ל: מהא דתני בבריתא דאשר ירימו, דבעה"ב שאכל שבלים פטור, הא הורמו חייב, מאי מקשה דילמא יש לו מכירי כהונה, דמשתרם הוי של הכהן ולהכי חייב (והא גופא קמ"ל ועי' תוס' שם) אולם אי נימא דלמ"ד טוה"נ אינה ממון אין מכירי כהונה עדיפא ממתנה מועטת, וכמו במתנה מועטת דיכול לחזור אעפ"י שאסור ופשיטא דהזיק או שאכלן פטור, אתי שפיר. והנה הקושיא בחולין סובב לרב חסדא, ובסנהדרין דקי"ב: אמר ר"ח ל"ש אלא תרומה ביד כהן, אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת. ולכאורה קשה אי טוה"נ ממון אף בתרומה ביד ישראל יאסר מצד טוה"נ שיש להישראל, והו"ל שללה מצד טוה"נ שבה, וא"ל דמדנאסר שוב אין לו טוה"נ וכמו דק' בנדרים דפ"ה דשוי עפרא בעלמא, הא בחמץ אמרינן דעובר בב"י (בפסחים מ"ו): משום הטוה"נ בע"כ דמשגיחין אם הוי שלו, זולת האיסור, וכיון דבלא איסור חמץ י"ל טוה"נ שוב עובר בב"י מה"ט