אחיעזר חלק חלק ג צו

ב"ה יום ד' א"ך סיון רמת"ה ווילנא. סימן מב להנ"ל הערות בגיטין (דף ל') ובענין מכירי כהונה

א) מה שהעירות, אחי יקירי, בד' הקצוה"ח בסי' ק"ה ס"ק ג' משה"ר לד' הר"מ דהלוה יכול לזכות להבע"ח אף שחב לאחרים מגיטין ד"ל דמשני שמואל במזכה ע"י אחר, וכתבת דאין להשיב במזכה ע"י כהן, דא"כ בהא דחולין דקל"ג יקשה הא הוי חב לאחרים. ובאמת גם מהתם אין ראי' דבמכירי כהונה איירי יעוי"ש, וע"כ היו נותנים להצורבא מדרבנן דבי שבבותי, דמצות נתינה נתקיימה מתחלה כיון שהכהן הי' ממכיריו. והא דרבא ושמעי' גם רבא כהן הי' ושייך מיגו דזכי לנפשי'. והנה כתבת עוד דל"ש חב לאחרים כיון דהמצוה רק ע"י נתינה ולא שיטול מעצמו. אולם מלבד זה אינו דומה, דבלוה עכ"פ עפ"י הדין ראוי להשיב לנושיו חלק כחלק והוי חב לאחרים בנתינתו למלוה אחד, משא"כ בתרו"מ דיש לו טוה"נ אף דאינו ממון מ"מ רשות לו ליתן לכל מי שירצה ע"פ הדין והוי בעלים ע"ז, מהכ"ת לא יהני הזכי' ע"י אחר שהוא עפ"י הדין

אולם לכאורה לא יספיק התי' בהא דמשני במזכה לו ע"י אחר גם במעשר עני: דהא התם הוי חב לאחרים. ועי' בירושלמי דמקשה וכי יש מכיר לעני, ובמל"מ פ"ז מה' מעשר דמפרש קושית הירושלמי דהא במעשר המתחלק בתוך הגרנות אין בו טוה"נ לבעלים ובכה"ג ל"ש מכיר כיון דליכא טוה"נ. וא"כ במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות ל"מ גם זכי' ע"י אחר, דהא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, וצ"ל דמיירי במזכה לו ע"י עני, דהא אאפ"ל כד' הקצוה"ח דהיכא דהלוה מזכה מהני, דהא במעש"ע המתחלק בתוך הגרנות ליכא בעלים כלל והוי כלקט שכחה ופאה דפליגי ר"א ורבנן

ב) אך באמת מה דפריך בירושלמי וכי יש מכיר לעני צ"ב, דהא כל עיקר קושית הגמרא ואע"ג דלא מטי לידייהו הוא משום דאין אדם מזכה ע"י עצמו, ובאמת הא בפאה פליגי ר"א ורבנן מי שלקט ואמר ה"ז לפלוני עני, דר"א אומר זכה וחכ"א כו' ופרש"י דמיירי שאין המלקט בעה"ב, דאל"כ ל"ש לומר מיגו דאי בעי מפקיר נכסיו, והשמק"ו והתוי"ט בפ"ה דפאה תמהו ע"ז, דאי מפקיר נכסיו ולא הוי שלו שוב יכול לזכות בהפאה, ואף לפי פרש"י צ"ל דדוקא בפאה דרבי רחמנא תעזוב יתרא כדמצינו בהמפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפאה ופטור ממעשר אלמא דגלי רחמנא דאף ע"י הפקר לא נפקע החיוב מהבעלים, וה"נ אפשר דלגבי איסור דלא תלקט להזהיר עני על שלו כל שנתחייב בפאה ל"מ הפקירו להפקיע מידי איסורו דלא תלקט, משא"כ במעשר דפטור אף אם קדם הוא וזכה מהני ההפקר להפקיע מידי איסורו דלא תלקט. ומיושב בזה קוש' הגאון רע"א מנדרים דפ"ד: דקאמר שם דאילו מפקיר נכסי והוי עני ושקל לי' איהו, ומבואר דלא כרש"י, דשאני מעשר עני דמהני ההפקר להוציאו מאיסור דלא תלקט משא"כ בפאה

אבל עכ"פ מבואר מפאה דמהני זכיית הבעלים אלמלא דהוי חב לאחרים וקנה העני. וה"נ במעשר עני מדוע לא יועיל זכיית הבעלים ע"י עצמו בעד העני באלו שאין בו טוה"נ לבעלים דהוי כזוכה מן ההפקר. ולפ"ז ע"כ קושי' הש"ס אינה אלא בתרו"מ ובמעשר עני המתחלק בבית, אבל במ"ע המתחלק בגרנות יכול לזכות ע"י עצמו, וא"כ מאי מקשה הירושלמי וכי יש מכיר לעני, הא במ"ע שאין מכיר היינו באופן דליכא טוה"נ לבעלים יכול לזכות ע"י עצמו, וצ"ל דקושית הירושלמי הוא לריו"ח שם דמוקי לה שם במכירי כהונה ולוי', וריו"ח ס"ל בגיטין דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, וא"כ הבעלים הוי כתופס לבע"ח ומיגו דזכי לנפשי' אין כאן, דהא העני מוזהר על שלו, ואף דאי בעי מפקיר לנכסיו, מ"מ הוי תרי מיגו דל"א לרבנן. אך באמת לשי' רש"י דעשאו שליח מהני, וה"נ במלוה מעות את העני הוה כנעשה שליח לתפוס בעדו, א"כ יכול השליח לזכות בעדו מעשר עני, ואף לשי' התוס' דל"מ עשאו שליח, אפ"ל עפמש"כ הש"ך דבשכר מהני, והאחרונים חדשו דכל דלהשליח יש זכות לתפוס החפץ וכגון שהמלוה חב להשליח מהני תפיסתו, וה"נ כיון דמלוה את העני וע"י הזכיה למען העני יתפוס בחובו, ראוי שיועיל מה"ט זכיית המלוה, ורק בתרו"מ דאין אדם מזכה ע"י עצמו משום שי"ל טוה"נ בגוה אבל בלקט שכחה ופאה, ראוי שיועיל זכיתו בכה"ג דל"ש תופס לב"ח במקום שחב לאחרים, וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' מעשר דמזכה ע"י אחר או במכירי כהונה ולויה, ולא הזכיר מכיר עני, משום דבעני יכול לזכות ע"י עצמו

ג) אלא שאני מסתפק עוד אולי אפ"ל גם בתרו"מ למ"ד טוה"נ אינה ממון יועיל זכות ע"י עצמו כיון דאין לטוה"נ שיווי דמים, ול"ה שלו דנימא דא"י לזכות בשלו, והא לשי' התוס' בחולין ד' קל"א גם באלו שאין טובת הנאה לבעלים יכול לתתו לכל עני שירצה, ומעשר עני מלקט ילפינן, וא"כ הוי כלקט בכל מילי, והא בלקט גופי' מהני זכי' ע"י עצמו, אע"ג דלד' התוס' יש ביד הבעלים לתתו כמו מעשר עני המתחלק בבית הגרנות, (ואולי שאני לקט שכחה ופאה דעזיבה כתיב בהו, ואסור לסייע לעני כמבואר במס' פאה) וה"נ גם בתרו"מ לשי' מהרש"ל דמש"כ התוס' דיש בו טוה"נ לבעלים יכול להוציא היינו למ"ד טוה"נ ממון, אבל למ"ד טוה"נ אינה ממון א"כ אף באלו שיש בו טוה"נ א"י להוציא אם תפס, ומאי נפ"מ בין יש בו טוה"נ לבעלים או אין בו טוה"נ, וע"כ כתב היש"ש דנפ"מ דביש בו טוה"נ אינו יכול ליטול בע"כ אבל אם תפס מהני, ובאלו שאין בהם טוה"נ גם בע"כ יכולים ליטול, וא"כ למ"ד טוה"נ אינה ממון הוי כמו מעשר עני לשי' התוס'. ומה"ט גם בתרו"מ ראוי שיועיל לזכות ע"י עצמו, כיון דלית לי' דין ממון בגויה

וסבור הייתי לומר דשמואל דמשני במזכה ע"י אחר ס"ל טוה"נ ממון, ומה"ט מתישב קוש' המח"א שהעיר בה' זכי' ומתנה סי' ל"ג דבעינן שלוחו של בעל הממון, והא כיון שטוה"נ אינו ממון ליכא שלוחו של בעל הממון (ועי' בנתה"מ סי' ק"ה מש"כ דהיכא דליכא בעל ממון ל"ב שלוחו של בעל ממון), והמח"א הרגיש בזה בעצמו דאפ"ל דקאי למ"ד דטוה"נ ממון, ודחה זה דא"כ דאמר כולהו כשמואל לא אמר כו' הא מצי למימר בפשוטו דלא ניחא למ"ד טוה"נ אינה ממון. ולפמ"ש מיושב על נכון, דהא למ"ד מוה"נ אינה ממון אינו צריך לכל התירוצים הנאמרים בגמרא דמשכח"ל ע"י עצמו

ובזה תתישב הקושי' המפורסמת לדהתו"ס בב"ב (דקכ"ו:) דמכירי כהונה הוי כמו מתנה מועטת, והא רב לית בב"מ דמ"ט הא דמתנה מועטת א"י לחזור, ואיך מוקי לה בגיטין ד"ל במכירי כהונה, ולפש"כ י"ל דהא כ' רש"י שם דהיינו משום דכהני מסחי דעתייהו כיון דאיכא מכירי כהונה, וזה עדיפא ממתנה מועטת דאיננה קנין בעצם, אבל בזה דכהנים עצמם אסחי דעתייהו, והוי כאילו ל"ה כ"א כהן אחד בעולם דהוי ממון דידי'. ועי' בקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ד' בנדון דברי הפר"ח בכהן קטן. אולם כ"ז אי טוה"נ ממון, ולשי' התוס' בחולין דאם תפס הכהן דיכול להוציאו מידו' וע"כ מסחי כהנים בעלמא דעתייהו, אבל למ"ד טוה"נ אינה ממון ואם תפס הכהן אין מוציאין מידו